"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב/ נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מרמה/ סור מרע עשה טוב/ בקש שלום ורדפהו"
מכיוון שבקול עסקינן,
רוצה לספר לכם שלפני 10 שנים או יותר החלטנו אבי, דליה רזניצקי
(השותפה שלנו והוגת הרעיון של טיולי-סדנה טבע ואהבה) ואני –
לא לדבר לשון הרע.
בכל פעם שעולה כעס על מישהו, בכל פעם שפוגשים איזו עוולה,
בכל רגע שמתחשק לרכל ולספר משהו על מישהו אחר כי זה מוכר,
בכל רגע שמאבדת איזון כי פגעו בי/הכאיבו לי/פגעו בציפור הנפש שלי –
עולה השיר הזה מתוכי. אבי ואני לפעמים משוחחים ופתאום זה יוצא.
אנחנו מחייכים אחד לשני ושרים: נצור לשונך מרע…
באותו הרגע החיים משתנים, נס מתרחש.
זה רגע משנה תודעה.
להיות חפץ חיים זה לא תמיד להיות נחמד ומרצה.
לראות טוב זה לא אומר שאינך רואה את הרע.
אתה רואה את הרע ואולי אפילו חווה אותו ובתוככך מבשילה הידיעה
העמוקה לבחור בטוב.
לנצור את הלשון מרע זו פעולה, כמעט תמיד לא קלה אבל כל כך
מתגמלת. פעולה שמושכת למעלה להתעלות (נגד כוח המשיכה
שמושך למטה אל האדמה), בדיוק כמו השירה (בה אנו מושכים את
הקול מהבטן עד לחיך העליון).
פעולה שמושכת אור מלמעלה אלינו ומהסובב אותנו, חודרת ומרחיבה
את הכלי, משמחת ומאירה.
פעולה שמרפאה ומטהרת קודם כל את הבוחר בה ואז מתחילים הגלים
והאדוות להשפיע גם על הסביבה.
מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב…
מי הוא האיש הזה, מי האישה הזו? האם זה אני?
האם אני מוכן לדעת ולראות את הרע ובאופן מודע לבחור בטוב?
ולפי מה אני קובע מה זה טוב ומה זה רע?
התשובות קיימות בתוכינו.
ברגעים מאד מאד מכוננים הן מראות את עצמן ואנחנו מקבלים
את ההזדמנות לבחור.
האם קולי חפץ חיים? האם הוא יודע את מהות הערך העליון,
החיים שקיבלנו, ואת שעליו לעשות בהם?
[הציטוט הינו מתוך ספר תהילים שיש לו סגולות רבות אבל זה
לפעם אחרת…]
תודה לכם כל חפצי החיים שאני פוגשת ולקולותיכם שאני שומעת.
אם הגוף והרוח מבקשים להתחיל לנוע ולהסתנכרן צאו אליי מן המסך 🙂
