כמה שהשירה מרפאה ומאחדת. למרות כל הכאב, העצב,
חוסר הוודאות, הפחד וחרדת הקיום – העם שלנו לא מפסיק לשיר.
שרים יחד, שרים לחוד, מתחברים האחד והאחת לשנייה דרך אלפי
פרויקטים של שירה. גדולים, קטנים, צעירים ומבוגרים.
חיילים וחיילות בצבא, ילדים ותינוקות, כולם מהדהדים את השירה
המרפאה והמחברת, את המילים ומעייני החסד והאהבה שנובעים
מתוך הלבבות.
ואני תפילה שהשירה הזו כמו גל אדיר מביאה את כל אהובינו
הביתה ומשנה סדרי עולם.
כי כשאנחנו שרים אנחנו מחוברים לניצוץ האלוהי שבנו.
(אולי לרגע שכחנו אותו בגלל עוצמת הכאב?)
כשאנחנו שרים אנחנו מדליקים את עצמינו ואת כל ההוויה שלנו.
כשאנחנו מדליקים את הניצוץ זה מאפשר למי שסביבנו להדליק
את האור הטוב הזה גם מסביבו. השבילים שיוצרים הצלילים
מובילים אותנו ומזרימים בנו שמחה.
בימים הללו קשה לנו להתחבר לשמחה,
אבל למען אהובינו אני מבקשת מקול הלב לשמור על נקודת
השמחה שמתמלאת, מתחזקת ומביאה מרפא – דרך השירה.
מאמינה שהם מרגישים את האהבה שנשלחת מאיתנו.
זה מה שמחזיק אותנו, האהבה שאנחנו שולחים.
מאמינה ומתפללת בכל נפשי ומאודי שזה שומר עליהם.
מצרפת בלחיצה כאן את פרויקט קולולם עם אנשי קיבוץ בארי וחצרים.
ההעזה שלהם לבחור בשירה ולראות את האור יחד עם העצב
מרגשת ומחזקת אותי. לחצו על התמונה וצפו – מאד מרגש!!
אנשי הקיבוצים קרובים במיוחד לליבי. גם אני גדלתי בקיבוץ על בירכי
השירה והשפה העברית. עולם הערכים העשיר והנפלא שקיבלנו טמון
עמוק בליבי ומעורר בי השראה טבעית שנובעת מתוכי ומעניקה לי
אינספור מתנות. ועל זה אני מודה.
שירו בכל מקום ובכל פינה. צאו לטבע ושירו הרבה ביחד ולחוד.
נגביר את הנחמה והחסד ילך ויגבר.
