אני קוראת את השיר ושרה אותו כבר המון שנים. בחוויה שלי מרגישה שיחה בין אדם לשכינה,
בין גבר לאישה, בין ילד לאמא. בקשה לאהבה, לתמיכה, לחיבוק, למגע. להקשבה להדרכה,
לשיתוף אמיתי וכנה.
שיר הוא תרופה. שיר הוא תקופה.
האם עולה כאן זמן בו אנשים לא חוו נעורים?
כי החיים היו קשים והילדים מייד הפכו למבוגרים קשי יום שצריכים לעבוד, לפרנס, להיות מגוייסים
לעמל יום קשה ואפור? אפילו ההעזה להרים ראש ולראות את התקווה בכוכבים מכזבת.
ומה זאת אהבה? מישהו פינק ? מישהו נגע?
מישהו הקשיב, השתתף בנבכי הנפש ובכאבים העמוקים? זו תפילה עמוקה מתוך מצוקה
לאהבה, למגע, להקשבה, להדרכה, למשפחה.
הרבה מהילדים של היום חווים חוויה הפוכה.
אנחנו חונקים אותם מרוב אהבה, מגע, הדרכה, שליטה והזנת יתר. אולי אף מפריעים להם בתהליך
ההתפתחות? מעניקים להם המון חומר ולוקחים להם את השליטה והאתגר לעשות משהו עם החיים
שלהם בעצמאות?
חוסר איזון בין הדורות.
אולי זמן לאיזון, להקשבה והדרכה מהשכינה? לבקשה ותפילה לאיזון והבנה מה זו נתינה ומה כבר
הופך להשחתה? שואלת את השאלה.
"הכניסיני תחת כנפך
והיי לי אם ואחות
ויהי חיקך מקלט ראשי
קן תפילותי הנידחות.
ובעת רחמים בין השמשות
שחי ואגל לך סוד יסורי
אומרים יש בעולם נעורים
היכן נעורי?
הכניסיני תחת כנפך…
ועוד רז אחד לך אתוודה
נפשי נשרפה בלהבה
אומרים אהבה יש בעולם
מה זאת אהבה…
הכניסיני תחת כנפך…
הכוכבים רימו אותי
היה חלום אך גם הוא עבר
עתה אין לי כלום בעולם
אין לי דבר".
(מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: מיקי גבריאלוב).
