"זה קורה שהדרך מתמשכת, זה קורה יש ללכת ללכת…" (שמוליק קראוס).
יש ללכת את הדרך. לעלות על השביל ולצעוד. כשאתה עומד מהצד ולא צועד את הדרך זה עשוי להיות מפחיד
או משתק. אתה ממציא שלל סיפורים ואירועים דמיוניים… ואז מגיעות התגובות שלנו.
התגובות הן בדרך כלל ביקורת על הנועזים שיוצאים לדרך או תירוצים מאד משוכללים על למה אני לא צריך
לעשות את זה או למה זה לא נכון שאעשה זאת. "זה לא מתאים לי, זו לא הדרך שלי" ועוד ועוד…
עמוק בלב עולה גם חרדה גדולה שיצחקו עלי, שיזלזלו בי.
מי את, מי אתה שתשמיע את קולך?
ועוד יותר עמוק:
איזה מחירים אני הולכת לשלם.
לא כולם יאהבו אותי.
לא ירצו בחברתי, יחרימו אותי.
אז מה קורה? השנים עוברות. אני נרדם לצד הדרך והחיים עוברים. הפוטנציאל הלא ממומש מכאיב מאד
בהתחלה ואח"כ הכאב הופך כהה ומתכסה בשכבות התעלמות שהופכת לשיכחה ומעלה אבק.
ואז, יום אחד שומעת הנשמה את הקריאה ואי אפשר להתעלם ממנה יותר.
" קומי צאי אחותי כלה קומי צאי בשורת אביב לך הבאתי"
והגוף מתמלא ברעד, התרגשות, והרגל מונחת על השביל ומתחילה לצעוד…
זה הרגע אותו אני פוגשת כבר 30 שנה. א-נשים מכל הצבעים, המינים והגילאים – כל אחד והרגע שלו, כל אחת
והרגע שלה. רגע של שלום, של שלמות עם עצמי. רגע בו כל השכבות מתעוררות ורוטטות יחד.
הידיעה הפנימית העמוקה שעלי לקום ולעשות למעני, למען שימחת החיים, למען יקירי ואוהבי, למען אחי ואחיותי,
לכבוד העולם, לכבוד הטוב והנפלא שקיים בתוכי, לכבוד המתנה הנפלאה שקיבלתי ותמיד נראתה לי לא חשובה
מספיק, מובנת מאליה.
והנה בא הרגע. התעוררתי. אני עולה על השביל… ללכת את הדרך.
התעוררת? התעוררתם? אפשר לקצר את הזמן? "אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום"!
•
אם אנו מאתגרים ילד בן חצי שנה לעשות פעולות של
בן שנה, זה מכאיב לפוטנציאל שעוד לא בשל לעניין.
אותו דבר עם ילדים גדולים ואנשים בוגרים: יש כאבי פוטנציאל לא ממומש ויש כאבי פוטנציאל לא בשל.
איפה אתם ובאיזה תחום?
רגע ההחלטה והקפיצה למים, לאתגר את עצמי ולפעול מחיה אותי ומכניס המון אנרגיית חיים לגוף –
לעשות משהו שמפחיד אותי, ליישם את זכותי להשמיע קול, לצאת לדרך חדשה ולהנהיג את חיי.
אחד הדברים שאותי הכי מרגשים זה לראות איך פעולה שתלמיד מעז לעשות עם הגוף מעוררת אצלו
את ההעזה לפעול אחרת בחייו.
למשל, עמידת ידיים/ראש שממלאת בשמחת ילדות, עזוז, העזה וידיעה שיש לי את היכולת והמסוגלות.
או לעמוד לראשונה לפני קבוצה ולשיר שיר מההתחלה עד הסוף. לתפוס מקום במרכז, שם כולם רואים אותי…
מפחיד אבל אני שמחה, אולי מתאהבת בזה ומצליחה לממש יכולות גם בנושאים אחרים?
תנו לעצמכם את החופש להיות אמיצים. זה בריא. זו בריאה. השמיעו קול. חשוב שנגלה שפה חדשה-ישנה-עתיקה
שקיימת בפנים ומחכה לכולנו, שפת אהבה וחופש, שפה של חכמת הלב.
"הנה ימים באים וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".
מה זה אומר, שהחיה שבתוכינו לומדת שפה חדשה? לא רק החזק שורד ומנצח? לא רק כל דאלים גבר?
יש כאן דרך לעבור, בחירה באימון ולימוד השפה. היא כבר כאן מחכה מעבר לפינה כמו ילדה קטנה.
•
אחד הניסים הגדולים בחיי הוא לראות את הריפוי המתרחש בתוך
משפחות שנחשפות ל"דרך הקול", ריפוי לדורות קדימה ואחורה.
איש אחד, אישה אחת, ילד או ילדה, נער או נערה שמקבלים קריאה. הם קמים פתאום מהכורסא ויוצאים לאור
להשמיע קול. כמו קוביות של דומינו מתחילה כל משפחת האדם להתעורר ולהגיב.
לפתע פתאום ההורים או הסבא והסבתא מתחילים לשיר, ליצור או לבוא לידי ביטוי בדרכם.
הנכדים מתרגשים מסבתא שהתחילה לשיר ורוצים גם… בן הזוג מצטרף לאשתו.
הבן שפצח בשיר מביא את אמא ששתקה שנים. האם מביאה את ביתה
ואת בנה. כל המעגלים נפתחים ומתרחבים. זה קורה כבר שנים ודורות קדימה ואחורה נרפאים על ידי
השירה, השירים, תרגול הגוף, הנפש והנשמה.
