"יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין לא אבין לעולם"
(יעקב גלעד ויהודה פוליקר).
השבוע פגשתי אנשים ביישנים במיוחד. כל כך יפים, עצמתיים ומרגשים. הקולות שלהם נוגעים בנימי נפשי
העדינים ביותר.
האחד החל לשיר וכל פעם ברגע של מעבר או שיא במנגינה נעצר ושתק. עם קצת עידוד החל טיפין טיפין
בעדינות להשמיע קול כל כך בשקט שהפסקתי לנגן כדי להקשיב ולשמוע. איזו שירת מלאכים שפותחת את הלב.
והשנייה לא נושמת, מסמיקה, כל כולה חיל ורעדה, כמעט בהתקף חרדה. אבל איזה אומץ, נעמדת לשיר קבל
עם ועדה. הקול מתרונן ואת הקהל זה מרתק. מחיאות כפיים סוערות? הביקורת העצמית מכה על חטא והבושה
מנהלת את המשחק.
אני יודעת ש"דרך הקול" עושה פלאים, מרפאה ומעוררת אותנו לשינויים. אני רואה גוף עצוב שהופך לשמח.
הנשמות מחייכות ואור גדול מאיר ההההההכככככלללללל.
איפה את/ה על הסקאלה הזו? הבושה משתקת? הכמיהה לבמה עוזרת להתגבר על הבושה?
הנשמה שרוצה לשיר מתפרצת?
•
רוצה לספר לכם על סוזן קיין, אישה מדהימה ומעוררת השראה.
כאישה מופנמת ביטאה קול מאד חשוב בחברה שלנו. בדרכה הייחודית והרגישה צעקה את צעקת האנשים
המופנמים, אלו שמעדיפים להקשיב במקום לדבר, לקרוא במקום לצאת למסיבה.
בהרצאתה המפורסמת ב"טד" ובספרה "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" היא מזכירה
לכולנו שאנו חייבים למופנמים רבים כמה מן התרומות החשובות לחברה. היא מדברת על השפעת
"אידיאל האדם המוחצן" ומשנה את אופן ראייתנו את המופנמים.
והכי חשוב, נותנת השראה ועוצמה למופנמים עצמם – כמה הם מיוחדים, רגישים ואלו איכותיות ויתרונות
מדהימים קיימים בתוכם. בעולם המהיר שלנו שלא מפסיק לדבר אין די עידוד למסע הפנימי. בכוחם של
אנשים מופנמים בעלי עולם פנימי עשיר- למצוא בתוכם אוצרות ובדרך עוצמתית וקשובה לעצמם –
להוציאם החוצה לעולם.
מוזמנים ללחוץ כאן ולהקשיב להרצאה של סוזן ב- TED
האם את/ה רקפת או כלנית?
הרקפת עדינה, ביישנית ומופנמת. הכלנית פתוחה ומוחצנת. אך שתיהן יפות, וקול אחת מהן מיוחדת
בדרכה שלה, אין ביניהן תחרות- כך גם אנחנו, אם נהיה נאמנים לקול האמיתי הטבעי שלנו, נאהב אותו
ונאפשר לו לצאת ולהתבטא בעולם החיצוני בדיוק כפי שהוא.
