"וכל העם רואים את הקולות"

מה אנחנו יכולים ללמוד מסיפור מתן תורה "וכל העם רואים את הקולות" על ההעזה להשמיע את קולנו האמיתי? 

פרשת יתרו על הר סיני בזמן מתן תורה – רגע בו כל העם עומד יחד לפני ה', מחויב למשהו מקודש שגדול ממנו.
רגע בו אלוהים בעצמו מקדש אותנו יחד. שש מאות אלף עבדים, שבטים, משפחות, א-נשים וטף.

אנחנו הופכים לעם. את הרגע הקדוש הזה אנחנו פוגשים שוב ושוב בחג השבועות. חג בו אני קוצרת וקוטפת את
ששמתי באדמה. מביאה את הביכורים שלי אל בית המקדש – את הפירות, הירקות והלחם שאני אוכלת, פירות
המחשבות והמעשים שלי ("ובניתי לכם משכן ושכנתי בתוככם").

אנחנו חיים במקביל בשני עולמות, עליונים ותחתונים, רוח וחומר. הרוח מושכת אותנו למעלה והחומר מושך אותנו
למטה. להיות מעופפת ללא קרקע, לחשוב מחשבות ולדמיין דמיונות שאיני יכולה להפוך למעשים? או להיות שקועה
למטה כמו עבד בלייצר עוד ועוד חומר, להתעסק רק בצרכים ויצרים? האמת והאיזון חיים בחיבור בין העולמות.

כתוב ברגע מתן תורה: "וכל העם רואים את הקולות
ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן"

מה זאת אומרת "רואים את הקולות"?

יש לזה המון פרשנויות. מבקשת ללכת על הטקסט ברגל יחפה ולחבר אותו לחזון של "דרך הקול".

כשאני חווה את עצמי ככלי נגינה, כצינור של אלוהים בין שמיים וארץ – קולי הוא אני. אני רואה אותי, המלך הוא עירום.
המלכה עירומה. אני נבוכה ומתביישת, גאה ומשוויצה, רוצה להסתתר ורוצה לבלוט, רוצה לצעוק ורוצה לשתוק, רוצה
להתפלל ולזעוק את הזעקה שלי. להתחנן לאלוהים, להגיד לו- אלוהים, אני רואה אותי עכשיו כמו שאני ויודעת שאתה
רואה אותי תמיד.

כשלימדתי בביה"ס למשחק של יורם לווינשטיין לפני שנים פגשתי המון שחקנים. להעז לשחק תפקידים מכל הסוגים
ולהשמיע המון קולות היה להם כיף… קפצו על המשימה. אך לעמוד מול קהל ולשיר את נשמתם? זו חשיפה של הנשמה,
ממש סטרפטיז! שנים של הסתרה ייעלמו ברגע? יראו לי? זה כל כך קשה. יראו לי את הקול ואת הכל וידעו מי אני,
לא אוכל להתחבא יותר… אמאל'ה איזה פחד.

כמו ברגע הקדוש הזה של עם שלם שרואים את הקולות, רואים את האמת יחד, פה אחד, לב אחד, ראש אחד.
איזה נס – והם פוחדים פחד מוות!

"וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו אלוהים פן נמות…"
הבקשה של העם היא לתיווך – משה תהיה אתה הפה, דבר אתה עם ה' כי אנחנו פוחדים.

למה אנחנו כל כך פוחדים לראות את עצמינו? פוחדים מהחושך, מהאור, מהאמת, מהטוב שמגיע לנו?
משאירה את השאלה הזו פתוחה. מוזמנים לענות.

(זאת להבדיל מייראה, יראת כבוד, יראת ה'. כשאני יודע שיש למולי רוח, אנרגיה, הוויה של הוד והדר הלב יודע.
זה הזמן לכבד).

ונעבור 3000 שנה קדימה לעולם שלנו…

ההתנהלות קצת אחרת אבל האבנים הגדולות של החיים לא השתנו. אנחנו עדיין רואים את הקולות ופוחדים
בעיקר מעצמנו, מיכולתנו להעז להשמיע את קולנו האמיתי. פוחדים פחד מוות לקחת אחריות על היושרה והאמת
שיוצאת מתוכנו אל העולם, על הקול הפנימי של אלוהים שמדבר מתוכנו. (ישראל – אפשר לפנות ישר ל- אל. הוא מקשיב)

אולי בוחרים להיות שחקנים, לשחק תפקיד בסיפור חיים של מישהו אחר?

בעולם שלנו אנו לא מקדישים זמן לעמוד לבד ויחד פה אחד, לב אחד, ראש אחד, לראות לרגע את עצמנו, את הקולות
של כולנו. להקשיב לקולות, בעיקר מבפנים, רגע לפני שהם יוצאים לאור. לזהות מהם קולות האמת ומהם קולות השקר,
אילו קולות הם קולות של קדושה וחיבור שלי לעצמי ולזולת. כשאנחנו שרים יחד ולחוד הנס הזה קורה. ה- כ/קול מתחבר.

"החיים והמוות ביד הלשון" אומרת התורה, ואני מרגישה שכל רגע אפשר להתחיל מהתחלה. לבחור נכון. לעשות תיקון.
להקשיב לעצמי, לקול העצמאי, הייחודי שלי. להנהיג אותו.