מן איפה שנתחיל ועד לאן אפשר להגיע. בעולם המוזיקה מנעד מתאר טווח צלילים הבוקעים מהקול
האנושי או מכלי נגינה.
ויש עוד המון מנעדים שמתארים טווח של גיוון:
ריגשי, נשימתי, גופני, רוחני, נשמתי, מנעד צבעים, צב רוח, מזג אויר ועוד…
מה קורה כשאנחנו מתחילים להרחיב את המנעד הקולי שלנו, מצלילים נמוכים שפותחים את החזה לצלילי
אמצע שמרחיבים את הצוואר והגרון ועד לצלילים גבוהים שנכנסים אל הקודקוד?
לא רק המנעד הקולי נפתח. כל הגוף משתתף בתהליך הביטוי העצמי הזה! כל המנעדים יחדיו משתפים פעולה,
עובדים מכף רגל ועד ראש, מהרגש ועד הנשמה. במיוחד בתרגול קבוע.
הזרימה הזו מתחילה כחקירה. כמו תינוק קטן שחוקר את הגוף שלו, את הקול שלו, את היכולת להניח יד, רגל,
בטן, אגן וגרון במרחב היקום. יכולת שממשיכה לזרום, להתעצם ולפרוח.
זהו החופש שקיים בתוך כל גוף ונשמה. החופש לבחור להפוך את הגוף לכלי נגינה מלא באהבה ושמחה.
החופש הטבעי שיודע לחזק, לרפא ולבנות את הערות ברמת התאים.
•
השילוב של היוגה, הצ'י קונג והשירה מזכירים לי לחבר אותי
אלי ואל העולם בטבעיות
לדעת את כוחו וחוסנו של הכלי שהוא אני. הרוח הנושבת בנו היא בחירה. השיר שנשיר הוא בחירה.
הוא גם בריאה של מציאות והוא גם בריאות.
היכולת הקולית של בני האדם מוגבלת בגלל אמונות מגבילות אך ניתן להרחיב את הגבולות עוד ועוד ולעורר
פוטנציאל לא ממומש. כשאנחנו מרחיבים את המנעד אנו יכולים פתאום לגלות בפעם הראשונה גוונים נוספים
בקול שלנו שלא הכרנו.
הרבה אנשים שמתחילים לשיר עושים זאת באופן שלא נכון לקול ולגוף, מאמצים אותם ואפילו פוגעים בקול
לא במתכוון (כמו צרידות או שחיקת המיתרים).
ב"דרך הקול" אנחנו לומדים לשאוף כמות אוויר נכונה ולשחרר אותה, האוויר הופך לצליל בחוכמה, בעדינות.
אנחנו לומדים ומתנסים בתורה שלמה של איך לנשום נכון.
אנחנו שמים לב לשרירי הפנים ועובדים איתם. כמו אימון ספורטיבי, אבל עם נשמה… שילוב מעניין.
אנחנו לומדים להוביל צלילים ולא שהצלילים יובילו אותנו, זה מפתח בנו כושר של החלטה, בהירות, דיוק, כוונה.
לפעמים צליל נמוך מאוד או צליל גבוה מאוד נראה כמשהו בשמיים ולאט לאט ביום בהיר אחד נגענו בו.
מרגש ומספק כל כך.
לנוע בין הצלילים… בין הצללים… בין השבילים…. זו אמנות החיים.
•
הגוף שלנו הוא תיבת תהודה
אם נרחיב, נאוורר ונאיר אותו הוא יהדהד בעוצמה, ברכות, ביופי, בהדר ובשמחה. אם נכווץ, נסגור ונכופף את
הגוף – נעצור את ההדהוד. השמחה, האופטימיות, הטבעיות וההעזה להשמיע קול יוצרים מצב פתוח, מרווח,
מאוורר ומהדהד.
אפשר גם להדהד כעס וזעם אבל לאורך זמן הם יפגעו בכלי, יחבלו בגמישות, יכווצו, יסגרו ויעמעמו את תיבת
התהודה ואולי אפילו ישברו אותה (אפשר לשיר בכוונה מתוך כעס, ללחוץ את הכלי באופן חלקי כדי ליצור סאונד
פחות מהדהד).
הגוף שלנו הוא כלי נגינה. הפסנתר והגיטרה גם הם כלי נגינה. יפים ומופלאים שיהיו עם תיבת התהודה המושלמת
והמשוכללת ביותר – לא יהדהדו בלי יד, לב ונשמה שינגנו לתוכם את הרוח של האדם.
"אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את
כל מי שניגן עלי
ואני אומר
תודה"
איזו רוח נכנסת לכלי הנגינה שאני פורט עליו ואיזו רוח עוברת דרכי כשאני מנגן עלי?
מנעד צבעי השקיעה…
