"גולם
מיום ליום
מזדחלת בגולם שבי, ההבנה:
ההשתנות, לא הפרפר
היא המטרה".
(ורד מוסנזון)
לפעמים, אנחנו שואפים גבוה, למעלה, להיות הכי טובים והכי יפים- ואז אנחנו נסוגים.
מתקפלים אל תוך הקונכייה החמימה, הבטוחה, שם לא ניפגע.
נהיה עטופים ושמורים ללא סכנת ההעזה. ללא סכנת ההשתנות.
להעז לפצוח בשיר ולבטא את הכל והקול שלנו החוצה, בפעם ראשונה למול עיניים אחרות –
זו הרגשה שמכווצת ומקפיאה את הגוף ונחווית כמפחידה ומאיימת.
ואז עולות המחשבות:
"מה יחשבו עלי?"
"ואם לא יאהבו אותי?"
"הקול שלי לא יפה"
"אני מכוער"
ומשהו בגוף נדרך ל"סכנה".
ב- "דרך הקול" אנחנו מתייחסים לכל הגוף, לא רק לקול שמבקש לצאת החוצה לעולם.
אנחנו מכינים את הגוף, מרפים בתוכו מקומות מכווצים שמחזיקים סבל וכאב, מתארכים
ומתיישרים, מתקרקעים לאדמה וצומחים לשמיים, מעוררים את הזכרון ליכולת לחבר בין חלקי
הגוף השונים שיעזרו ויתמכו אחד בשני.
פותחים את הלב, משחררים את האגן, מאווררים את הגרון, מרככים את הפנים והגוף שמח.
ממשיכים להרחיב את המנעד הקולי והגופני, מתרגלים את הקול, משחררים את הלסת,
מרככים את העורף ומשקיטים את ה"מיינד". והנה הגרון ואני מוכנים לפצוח בשיר. זו העזה.
"המכשול הגדול ביותר העומד בפני ביצוע מעשה גבורה הוא הספק שמא אדם הולך לקראת
הוכחת עצמו שוטה; הגבורה הטהורה ביותר היא להתנגד לספק זה, והחכמה העזה ביותר-
לדעת מתי יש להתנגד לה, ומתי יש לציית לה". (נתניאל הותו'רן)
בואו ניזכר איך זה להיות ילדים! מותר אצלנו הכל, גם להשתטות. לשיר, לבכות, לשמוח.
מה שיבוא, יש לו מקום- כעס, עצב, בושה, אהבה ושמחה.
נארח להם חברה, נתרחב יחד, נשקה אותם ונעזור להם לצמוח כמו פרחים עדינים.
בפעם הבאה, הפחד יכול לחכות בפינה (אולי ביחד עם הקול של השופט העליון ומבקר המדינה)
ולתת לעוצמה להיכנס בדלת – ראשונה.
