למה זו משאת נפש של כל ילד וילדה לתת את עצמי, להתמסר, לפצוח בשיר ולהשתחרר?
להשמיע את קולי בכל העוצמה בלי לפחד שיצחקו עלי? ובכל גיל, כי תמיד יש שם בפנים ילד
או ילדה קטנים…
מתי בכלל מתרחש הרגע הזה בו אנו מבינים שצוחקים עלינו ונאלמים דום?
למה אנחנו מתביישים להשמיע את הקול שלנו? אין קול מכוער. הקול שלי זה אני,
אני – נפלא ונהדר וקולי – יחיד ומיוחד. כל אחד יכול לשיר. גם אתה, גם את.
"יותר לא אשיר"
"אשתוק"
"אני זייפן"
"יש לי קול מכוער"
"הם לא ישמעו אותי יותר.. גם אם יבקשו אני אשתוק
ולא אשיר להם"
"נעלבתי, כואב לי "
"אני לא טובה ולא מגיע לי"
(ועוד ועוד משפטים שאני לא מפסיקה לשמוע…)
ובפנים שריפה! החזה בוער, הנשמה זועקת, כל הגוף רוצה – אבל זה לא יוצא.
אולי נציע לקול המבקר שלנו מחשבה חלופית? אולי נגיד:
"אני כ"כ רוצה להשמיע את קולי"
"אני מוכן להעז, מה כבר יכול לקרות?"
"איזה מדהים יהיה אם סוף סוף ישמעו אותי"
"אני רוצה לבטא את כל העוצמה שלי החוצה"
זה מפחיד? נכון, קצת…
זכור לכם שפחדתם בעבר ממשהו ועשיתם אותו בכל זאת? איך היתה ההרגשה?
אתם מכירים את עצמכם עם הפחד הזה כל חייכם. אבל האם אתם יודעים מי תהיו בלי הפחד?
"זהו הזמן, זה היום, זה הרגע…"
"איך שיר נולד? כמו תינוק…"
