"ניצוצות של הבנה / שוב חולפים כמו סרט נע כמו רוח סערה/ הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה…"
רוצה לשתף במכתב שכתבה לי תלמידה אהובה:
"עכשיו כשאני לומדת ומתרגלת באופן יומיומי אני מצליחה לבטא את עצמי בצורה הרבה יותר ברורה,
זורמת ואמיתית מבעבר. זו הרגשה נפלאה פשוט להיות מי שאני, שרואים אותי ואוהבים אותי.
הקושי לדבר ולהתבטא הוא משהו שעטף את כל כולי בתור ילדה, נערה, בחורה…
ולאט לאט כל פעם נושר עוד נשל ועוד משהו מתקלף, וזה כיף. לפעמים אני כמעט ולא שמה לב לפער
הזה בין האדם הפתוח שאני כיום לבין הביישנות, הסגירות, התקיעות והגמגום שהיו מזוהים איתי פעם.
אבל זה חוזר ומתגנב לו פתאום, במיוחד בתוך קבוצה- המילים לא יוצאות מהפה, אני רוצה – אבל הקול
לא יוצא. פוחדת לגמגם, שיהיה לי קול צרוד, שאדבר בצורה קפואה, כמו רובוט, בלי ניצוץ חיים.
הראש קודח ומנסה לשנן מה להגיד. אני יודעת שזה לא יעבוד.
מקשיבה למי שמדבר/שר במעגל ומקנאה איך הם נשמעים כל כך יפה,
כמה קל וזורם. אני רוצה לברוח ולהיעלם. לא לנסות אפילו…
אבל נשארתי. נשמתי עמוק. הרגשתי את הפחד שלי, אהבתי אותו. ולקחתי את התור שלי מבלי לדעת
מה ייצא. בטבעיות…אחרי כמה משפטים זה זרם מעצמו, הרגשתי מחוברת לעצמי ולקבוצה. הנה, עשיתי זאת,
ברגע האמת זה הכי פשוט שאפשר! על מה הייתה כל המהומה? הנה אני מבטאת את עצמי בכ"כ הרבה יופי
ועוצמה…גם אני יכולה.
הסוד הוא פשוט לאהוב את עצמי ולהיות נוכחת ברגע, מהלב – ולא מהראש. המראה הזו של קבוצה,
אם אנחנו מעזים להשתמש בה – אנחנו יכולים לצמוח".
"נוירוני המראה" | "נוירוני השירה
לפעמים כשאנחנו הולכים להופעה, רואים מישהו שר בטלויזיה או אפילו סתם כך ברחוב – משהו במוח וברגש
כאילו 'נדלק' ואנחנו מרגישים צורך לשיר גם… מכירים את זה?
יש הוכחות מדעיות שיש לנו במוח תאים שנדלקים בכל פעם שאנחנו רואים מישהו עושה משהו שמוכר לנו.
המוח לא מבדיל מי עשה את הפעולה – אנחנו או מישהו אחר.
התאים האלו גורמים לנו להרגיש מה שהאחר מרגיש ולחקות אותו.
זה מה שעושה אותנו אנושיים ורגישים.
בשבוע שעבר חוויתי רגע מרגש מאד שהזכיר לי את זה. היה לנו ערב שירה של התלמידים בסטודיו דרך הקול,
עם קהל. באיזשהוא שלב מישהו מהקהל בשם אלי קם וביקש גם לשיר! כמובן שלא יכולתי לסרב להעזה שלו…
לאחר שסיים לשיר, אמר בהתרגשות: "ישבתי והרגשתי את הכמיהה שלי לשיר ולהשמיע את הקול שלי!"
אולי יותר מכל פעולה אחרת שמפעילה את "נוירוני המראה" המיוחדים האלו, השירה מנצחת. כמעט בלתי
אפשרי לשמוע מישהו שר ולהישאר אדיש. המצאתי לזה מושג חדש, "נוירוני השירה" 🙂
השירה פשוט מאחדת את לב האנשים. זה מפעים ומדהים אותי, כל רגע מחדש.
