"דע לך שכל רועה ורועה / יש לו ניגון מיוחד משלו, דע לך שכל עשב ועשב / יש לו שירה מיוחדת משלו
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה…"
לכל אדם בעולם יש אופי ואישיות שמייחדת רק אותו.
אם בעשבים – לכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת משלו… אז בוודאי שגם בבני אדם – לכל אדם ניגון, צבע
ומהות מיוחדת. מי שמקשיב לניגון שלו – יכול לבטא אותו החוצה. אי אפשר לדלג על השלב החשוב הזה
של העבודה הפנימית – המודעות, החיבור לגוף, לנפש ולנשמה שלי. מה זה הכלי הזה, הקופסא הזו
שאני גר בתוכה? זה מתחיל מבפנים, ורק אז מתגלגל החוצה…
אני מוצאת שהביטוי העצמי הוא אחד הנושאים הכי חשובים
שכל הזמן בא וחוזר:
פחד להגיד את דעתי בקול רם, לגדול ולצאת מאיזור הנוחות שלי' לגלות מה העוצמה
שמסתתרת בתוכי. אמונה שאני לא טוב.ה מספיק ושלא אצליח.
בלבול לגבי הדרך והכיוון הנכון והמדוייק לי היום. בושה לתת את המתנה שלי לעולם.
אשמה או תסכול על כך שאני לא מממש.ת את הפוטנציאל שלי.
להעז לבטא אותי באמת דורש הרבה אומץ. זה קורה באופן טבעי כאשר אני אוהבת,
מעריכה ומאמינה בעצמי.
לפעמים זה יכול להרגיש כמו עבודה פנימית אינסופית. בחיים אנחנו נעים בציר מעגלי ולא ישר,
שוב ושוב פוגשים חוויות שמאתגרות אותנו, הזדמנויות דרכן אנחנו יכולים לבטא את עצמנו
יותר ויותר כדי לתת את המתנה שלנו לעולם.
"אין מישהו שלא רוצה לשיר בעולם הזה"
"מי שמגיע לסטודיו הזה החיים שלו משתנים"
אלו שני משפטים שאמרו לי אתמול בשיעור שתי תלמידות אהובות: רונית לב ולילי פרץ כהן.
התעוררתי איתם הבוקר. זה תמיד מרגש אותי מחדש…
שירה הבוקעת מעומק הלב במרחב של אנשים שאוהבים ותומכים אחד בשני מאפשרת לנשמה
להיזכר במקום הכי ראשוני שלה, שפשוט מתבטא דרך הקול ומעלה ממעמקים את הסודות שנסתרים
אפילו מעצמנו.
כמה אנחנו מצליחים להעז לבטא את עצמנו בעולם בלי להתבייש, ליד ההורים, האחים, החברים,
הילדים, חברים לעבודה, אנשים שפגשנו לראשונה…?
אנחנו מרחיבים את יכולת הניגון לצאת מתוכינו ולאט לאט עוד ועוד חלקים שלנו מתקלפים ומתגלים.
כשזה קורה – זה הכי משמח, משחרר ומפיח חיים שיש!
מוזמנים לעבודה על הביטוי העצמי. ניזכר בחשיבות של האהבה העצמית לתהליך הזה, נעבור דרך פחדים,
נשחרר אמונות שכבר לא משרתות אותנו וננסה להביא את עצמנו לידי ביטוי בקבוצה מאפשרת ותומכת.
