לפעמים במרוץ החיים והשגרה, אנחנו עולים על נהג אוטומטי, שוכחים לצעוד את הדרך ברגלינו
לחוות ולהנות ממנה. בואו נודה, רובינו ישנים בהליכה בתרדמת עמוקה – הדחף, התשוקה לחיים
נעלמת ונאלמת. אנחנו שוכחים מה אהבנו פעם ומה גורם לנו להרגיש תחושת חיות. הגוף שלנו כואב,
עייף, המערכות נחלשות ונוטות לחלות…
כשאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ואת מי שאנחנו – אנחנו שמחים ובריאים. הגוף והנשמה ערים.
בריאות (בריאה) קשורה קשר ישיר לתחושת חיות ותשוקה, ליצר וליצירתיות, להשראה.
אחד הכלים הכי עוצמתיים שאני מכירה ומודה עליהם
להחזרת או הגברת תחושת החיות הוא כמובן – השירה!
אתם בטוח מודעים לכוח של המוסיקה לעודד אתכם, לעורר בכם רגשות, לגעת בכם… אנחנו שומעים
אותה בפנים והרצון להשמיע ולנבוע כמו מעיין – מוציא מתוכינו את הקול הראשוני שלנו.
השימוש בקול יוצר תהודה, הדהוד בתוך הגוף, כלי הנגינה שאנחנו. בתרגול דרך הקול אנו לומדים
להעלות את הקול מאיזור היצר (רצפת האגן) לאיזור היצירה (קודקוד הראש). כשהגרון חסום, כשהלב חסום,
כשאיברי המין חסומים ועוד…- זה מקשה עלינו מאד לבטא את עצמנו במלוא עוצמתינו.
השירה היא רפואה של ממש – מזרימה את האנרגיה, מאזנת תדרים, ממלאת מצברים, משחררת רגשות
ומחשבות, מזרימה את הדלק בתוך האיברים ומפיחה בהם חיים.
שיר הוא כמו תרופה למחלות וכאבים. נכנסת למחזור הדם, מסדרת את הדופק ומרגיעה את החרדה.
בכוחו להחזיר לנו את התשוקה לחיות, להתחבר לילד או הילדה השמחים שבנו ולחזור (או להתחיל)
לחגוג את החיים האלה!
כך אני עולה למעלה ממעמקי הקושי והעצב דרך כל השכבות שבתוכי, דרך כל הירושות שירשתי מהורי
והורי הורי וכ'ו… דרך כל המורשת שקיימת בי, החינוך הניטע בי ואהבת משפחתי וחבריי.
השירים מרעידים את נימי הנפש העמוקים ואת המיתרים הקשים והרכים.
"אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט…" (מילים: רחל שפירא, לחן: יאיר רוזנבלום)
הלב נפתח והניגון מתחיל להישמע, לאט לאט, בתחילה באנחה, אח"כ בהמהום, ואז מתחילות המילים
בעדינות להצטרף לניגון.
בניגון היהודי הישראלי יש עצב ושמחה ששוכנים יחדיו. יש בו תמיד את הידיעה שחשיבותו של הניגון
הוא כחשיבותה של העבודה הפנימית.
הניגון שיוצא ממני תמיד מגלה לי מי אני, מה אני ואיפה אני נמצאת עכשיו. לא אוכל להסתיר את זה
מעצמי, גם אם אעצום את האזניים.
גם כשאני לא שמחה – יש חוט עדין שמושך אותי למעלה ומלמד אותי להיות בתוך העצב. בתוך הכיווץ יש
ידיעה פנימית עמוקה להמשיך להיות באהבה וגם לדעת שהשמחה ששוכנת בי קיימת. היא חלק מכל
האריג, השכבות והרבדים שהם אני ואתם.
שיר זה תדר. מה זה תדר?
הלך רוח שמחבר אותנו לעצמנו ואחד אל השני. תרופה עוקפת מחשבה. משהו שלפעמים מתעלמים ממנו,
גם כשהוא דופק בדלת המון פעמים.
שוב ושוב הוא אומר:
אני כאן, תקשיבי לי, תתעוררי… ואנחנו לא תמיד רוצים או מוכנים להקשיב, ממלאים מרווחים בעשייה
מטורפת כדי לשכוח שהוא דופק שם על הלב.
אולי כי זה כואב? כי הוא מראה את האמת? כי אצטרך להודות בטעויות, לשחרר את הנוחויות?
אולי יראו לי שאני רגיש ומרגיש?
הקשיבו רוב קשב ואל תוותרו לעצמכם. איזה שיר עולה מתוך ליבכם לאחרונה?
