שכחתי לספר לכם שאני בעצם אינסטלטורית…

איך קול נולד? כמו תינוק. יוצא לאויר העולם. לפעמים בצעקה גדולה, לפעמים בשקט, לפעמים ברכות,
לפעמים בנוקשות ואז הוא שם – מחכה להדהוד, תגובה. הוא כמו ילד קטן… מתחיל את צעדיו הראשונים
בעולם, וכטבעם של צעדים ראשונים שנצעדים בעולם, כך טבעו של הקול. הוא יכול להעז, לגדול, לשמוח,
לצהול והוא יכול גם לכבות, להיסדק, לקבל מכה, לברוח וליפול.

מישהו אומר לנו משהו שמעליב או מקטין – והנשמה נסגרת, מתכווצת, וכך גם הקול העדין שלנו.
צעקה חזקה יודעת את השתיקה. שתיקה של יום יום שמכריחה אותך להתאפק.
אסור להגיד מה שרוצים, אסור לקפוץ ולדלג. אסור להשתובב במרחב ולטעום את העולם.
אסור להתבלבל, לעשות טעויות, לדבר שטויות.

כשאת עולה במדרגות, רוצה לקפוץ ולצהול ומישהו פותח דלת ואומר לך 'שקט' בקול רועם.
כשאת שוברת בטעות צלחת כי היא פשוט נפלה ומקבלת צעקה גדולה שעוצרת עוד יותר את הבהלה.

'זה לא יפה ילד' ו-'ככה ילדה לא מתנהגת'. למה? ככה

כי יש שם משהו/מישהו מפחיד שאמר לי שככה זה צריך להיות. אני אישה חזקה וחכמה, ועדיין זה אסור,
ועדיין אני שותקת. עדיין אני חושק שפתיים, הלסת שלי נעולה והבטן שלי נוקשה. העלבון יושב כמו אבנים
לאורך המסלול וחוסם את הזרימה.

אי שם בדרך אנחנו נעלמים ונאלמים. הרגע בו אנחנו מרגישים את הכמיהה העזה להשמיע את קולינו
מחדש הוא רגע מכונן, משמח ונפלא. וגם רגע שלפעמים נחווה כקושי גדול.

אוף, איך עושים את זה??

לפעמים, הקול שרק מתחיל את צעדיו הראשונים – יוצא בגמגום, שבור, מזייף, קטוע, לא יציב.
זה ממש בסדר! הוא כמו ילד קטן שמבקש שנתייחס אליו יפה ונאהב אותו בדיוק כמו שהוא.
הוא לא רוצה ביקורת קשה, הוא לאnרוצה פחדים וזלזול (שאולי קיבלנו כילדים ובמהלך החיים).

אז בואו ניצור יחד מרחב בטוח בבית. מרחב חף משיפוטיות, מקום בו אפשר ומותר לתת לקולות לצאת,
לא משנה איך.

אנחנו צינור. אם כרגע בצינור מי ביוב שחורים שלא זורמים מי יודע כמה זמן – זה הרגע לתת להם לצאת,
פשוט לשטוףnאותם….וכשהם יוצאים – נכון, הם יוצאים כמו שהם, מי ביוב שחורים! רק לאחר מכן-
יוכלו להיכנס מים חדשים,nנקיים, רעננים…

הכנתי עבורכם שיעור מצולם בו תוכלו לתרגל את הקול באופן יומיומי. לתת לכל הקולות השבורים, הזייפניים,
העצובים, הכועסים, הכאילו "לא יפים" לצאת, להשתחרר… סבלנות, תזכרו שזהו רק השלב הראשון!
מבטיחה לכם שתתמלאו פליאה וקסם ממה שיבוא אח"כ.

בתרגול  דרך הקול, המודעות הגופנית מכינה את השבילים שבגוף אל הצלילים. ביסודה הנפש שלנו היא
מוזיקלית ומלאה בצלילים! לא צריך להיות זמר כדי לחוות את זה. הקול הוא חלק מהגוף (לכן התרגול מערב
את כל חלקי הגוף) וניתן לכל בני האדם באשר הם.

לחצו כאן ותעברו לכל הפרטים על השיעור המצולם

הצעד הראשון חשוב: לפתוח את הצינור ולהגיד: "אני נותנ.ת למים שרוצים לצאת לזרום בחופשיות
ומשחרר.ת את הסתימות". ההחלטה לא לשתוק יותר פותחת מרחבים חדשים, מתקנת כלים עצובים,
מוציאה לרחוב אנשים עם עיניים נוצצות, מלאים בתקווה ורצון לחיות ולראות מחדש את הסיפורים.

אני נפעמת, מתרגשת, לא מבינה במה זכיתי.
אומרת לעצמי: אל תעופי על עצמך, את כולה אינסטלטורית … 🙂