איך לגשר על הפער בין המצוי לרצוי?

הפער בין איפה שאני נמצאת למה שאני מייחלת אליו נמצא תמיד בין הגוף לנפש, בין הפיזי לרוחני,
בין המחשבות למעשים כי "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ביוגה אנחנו מדברים על ההתבוננות מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. אני יכולה לראות את הגוף שלי
מבחוץ, לגלות שהוא סגור ואז להבין שזה בגלל ביישנות. אני יכולה לגלות שאני ביישנית ואז להבין שהגוף
שלי סגור.

ברגע שההתבוננות זורמת ודינאמית היא מייד משפיעה על הנשימה, על שינוי היציבה, על עירות האיברים
והחיבור ביניהם, על הניגון שיוצא מתוכי שהופך מודע יותר, מסונכרן יותר, מחובר אלי ואל כל חלקי.

אני מגלה היכן אני מנותקת ברגש ובגוף, היכן אני מלאה בעוצמה בגוף והיכן אני מלאה בתעוזה ברגש.
אנשים מאד אמיצים מגלים מקומות מאד סגורים ומבויישים וההפך – ביישנים גדולים מתגלים כאמיצים ביותר.

כדי לגשר על הפער הזה אני משמיעה קול, שרה, הופכת את הרוח לביטוי

להשמיע את קולי אפשר גם בתנועה, בציור, בכתיבה. כל אמנות והריפוי, התיקון שמגיע בעזרתה.
כמו שאומרים תלמידי: אנחנו הופכים לכלי ביטוי של עצמינו.

השירה היא קולה של הנשמה שנפתחת ונוגעת בחיבור עם אלוהים (או היקום, או הטבע, או איך שתבחרו
לקרוא לזה) ומעזה להמשיך אל המקום בו מתחילים הצלילים, והמילה מקבלת תפקיד אחר.

במהלך השירה נוצר גשר גמיש, רך, עוצמתי ומדויק בין הגוף לנפש לנשמה. אם אני מספיק נועז להיות
המעבדה, החוקר, המתנסה והניסוי עצמו – אני מקבל הזדמנות לחיות חיים ערים ושמחים.

אני מחלצת את עצמי מתוכי, מגלה מי אני, לא מסתירה את עצמי מעצמי. זה נס ענק.

•

הקול שלנו הוא כמו טביעת אצבע. טביעת אצבע ברוח, באנרגיה, בזרימת ההוויה של תקופה, של הלך רוח
חברתי, ‍️של בחירה ושל (בסופו של מסע) השארת טביעת הקול על פני האדמה.

הלב שלנו מחליט ויודע (אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא). עד שההחלטה מגיעה אל הקול ויוצאת אל האור
הרבה פעמים נעלמת ידיעת הלב ואנחנו מתרחקים מעצמנו ומהרוח שלנו.

יש המון סיבות להתרחקות. אחת מהן היא פחד. פחד שאכשל, שאצליח, שישמעו את קולי ויגידו/יחשבו…
שיכעסו, שיקנאו ,שיפגעו בי, שיצחקו וילעגו לי. שיקחו לי את מה שיש לי, שיפגעו במה ובמי שיקר לי.

ההחלטה להשמיע את הקול ולא לפחד עוברת
כמה שלבים עד שהיא הופכת לממשית 

בתחילה לחישה, אח"כ הרמת הקול ולאט לאט מתקרבים לזעקה או לשאגה שהופכת לנהר של כאב,
לנהר של שמחה, לאש תמיד שמחזיקה את החיות שלנו ערה.

את התהליך הזה בדרך כלל חווים ברגעי משבר. משבר הוא הזדמנות לשבור את הכבלים ולצאת לחופשי
אל מקום בו אני עצמאי ומאמין "ברוחי בדמי בנשמתי." (שלומי שבת). כח הרוח.