אנחנו כולנו כלים, צינורות שמעבירים דרכם נשימה, צליל, דיבור,
רגשות, יכולות ו…מוסיקה.
הרגע המיוחד הזה בו אני מתעוררת להפוך לכלי נגינה ששר ונהנה להשמיע קול, בשקט ובקולי קולות,
לתת לאנרגיה המתפרצת לצאת לאור, למעיין היצירה לנבוע בשמחה מתוכי – קורא לי להזמין את השיר
או את המנגינה לבקר אצלי, להיות האורח או האורחת שלי.
במהלך התרגול בדרך הקול אני מגלה שקודם אני מבקרת את השיר אצלו בבית, לומדת אותו כמו חבר
חדש, מפתחת איתו מערכת יחסים. בתחילה אני קצת מתביישת ולא מרשה לעצמי להיות אינטימית איתו.
הוא מביך אותי, מבקש ממני לעשות כל מיני פעולות שמאתגרות אותי, לחפש את המנגינה והמילים במקומות
בהם לא ביקרתי מעולם או אולי נמנעתי מלבקר, פן יגידו שזה לא ראוי (או לא כדאי לראות), לא נכון ולא יפה
ולא ולא ולא….
לאט אנחנו מתקרבים והופכים לחברים טובים. ואז, אני מרשה לו לבוא להתארח אצלי לכל אורך הצינור או
החליל או איזה כלי שגיליתי שאני. מאפשרת לו להיכנס לכל מקום בלי להתבייש, ממש בשיא ההעזה
והאינטימיות. המנגינה זורמת ונובעת בי והמילים עטופות באהבה, נשלחות אל העולם, לגעת ולדבר את
מתנת השיר שיוצא מתוכי.
ואז הוא מתארח אצלי, הוא שמח ונהנה…מרגיש כמו בבית, מכיר כל פינה כמו חבר אמיתי שהולך איתי בדרך
ואוהב אותי.
•
יום אחד בפארק הירקון טיילתי עם הנכד האהוב שלי. ליבו ואזניו הלכו שבי אחרי צלילי סקסופון שהתנגנו.
חיפשנו יחד את האיש שמנגן. אדריאן רץ אליו ואמר לו: "אני רוצה לשלם לך"
האיש ענה לו: "לא לא, צריך…" – "למה?"
"כי אני נהנה, אני משחק, כמו שאתה אוהב לשחק עם הצעצועים שלך, אני אוהב את הצעצועים שלי"
"מה זה הצעצוע הזה?", שאל הילדון ? – "זה סקסופון, צעצוע שאם יודעים להשתמש בו אז הוא מוציא מנגינות".
"אההה…" אמר הילדון ורץ לו בשמחה לענייניו.
אז מה דעתכם? אנחנו כלי, צעצוע שאם יודעים איך להשתמש בו, הוא מארח שירים ומוציא מנגינות.
איזה כיף, כל כך פשוט ומשמח!
אז אם בא לכם להוציא מנגינות מגופכם, הכלי המרהיב שלכם, מוזמנים באהבה.
לא צריך לדעת לשיר, צריך רק לרצות ♥
