בתקופה זו יש הרגשה שהחַיּוּת שלנו משחקת איתנו מחבואים
אם בימים כתיקונם אנחנו הולכים ופועלים בעולם באופן חופשי, ספונטני, מתכננים תכניות, מקדמים מטרות
אישיות, מטיילים, פוגשים אנשים – פתאום זה נעצר ו"אינני יודעת למה נועד כל דבר" ("הקורס בניסים").
יש לנו דחפים מלאי אנרגיית חיים בריאה לעשייה ומשהו מלמעלה עוצר לנו אותם – והחַיּוּת כמו ילדה קטנה
שנענשה, עומדת בפינה וממתינה. מה עושים בינתיים? ועד מתי החיים יהיו בהולד?
כל כך הרבה שאלות ותהיות ותשובות אין.
אנחנו מפוצצים בפחדים, בין אם אנחנו רואים חדשות ומעורים בחוץ ובין אם לא. אני מגלה שפחד, כל פחד –
בבסיסו אם חוקרים אותו עד הסוף, השכבה התחתונה שלו היא פחד מוות (פחד אחד גדול יותר הוא לעמוד
לפני קבל עם ועדה ולהשמיע את קולי, שזה גם הפחד לחיות).
רבות הדרכים להתמודד עם פחד וחרדות, לווסת ולהרגיע את הנפש. כולם מדברים על זה עכשיו, אבל
החַיּוּת… ההעזה.. השמחה… שאנו פוחדים מהן לא פחות עוד מחכות לנו.
הזמנים הקיצוניים שאנו חווים מבקשים מכל אחד ואחת מאיתנו להתגמש, להתרחב, להשתנות יחד איתם.
הם מאתגרים אותנו לגלות כלים נוספים שיעזרו לנו לצלוח את הסערות, הגלים והתנודות שבנהר.
בשבילי ובשביל אלפי תלמידי (שהם מוריי) במהלך השנים –
לשיר זו התרופה המהירה והמעוררת ביותר, שמייד משפיעה
על החיות. כששרים מרגישים את רוח החיים!
ואז… במקום להסתגר פנימה ולשתוק אנחנו יכולים לשיר לשיר לשיר עם כל הגוף הנפש והנשמה.
מייד הרוח שלנו מתרוממת מעלה ואנחנו פשוט מתרפאים. זה משפיעה מיידית על המערכת החיסונית
ועל שריר השמחה.
ב"דרך הקול" אנחנו משתפים את כל הגוף במעיין הנובע הזה של חיות השירה. מתרגלים יוגה וצ'י-קונג יחד
עם השירה כדי שהזרימה בתוכנו תגבר.
השירים מגלים לנו מקומות נסתרים. שנים של הסתרה, בריחה והשתקה מתפוגגים בזכות עבודה על שיר.
השיר כמו מורה דרך מלמד אותנו לעבור את הדרך – דרך הקול…
כשאני נזכרת בביטוי העצמי שאבד, כשאני נזכרת שהלכתי לאיבוד, שהרכבת שלי ירדה מהפסים,
שהנשמה שלי לא נמצאת על השביל שלה – עצם ההיזכרות כבר מעירה ומחזירה אותי אל דרך הישר.
שנים על גבי שנים של התעלמות מהקול הקטן הזה שצועק ומבקש "תגידי". "תשמיעו". "תצעק". "תזעקי".
"דברו אלי". "תענו לי". ואנחנו דוממים. שותקים. מייד יוצאים לפעילות אחרת. אוכלים. זזים. רצים.
מתעסקים בצרות של אחרים. לומדים כל מיני תיאוריות שלא מרגיעות את החור שבלב.
החזון, החלום, הרצון, השיר רוצה לצאת מתוך כותלי הבית הזה
ההיזכרות מזכירה. ההתגלות מגלה. הביטוי יוצא לאור מהוסס, מבוהל ולאט לאט מתחמם, מאיר
ומתאהב ביופי הטבעי שלו עצמו.
זה מאד חשוב בימים אלה בהם הביטוי העצמי חווה סכנה קיומית יומיומית ופחד, או שהוא מתחבא,
נעלם ונאלם דום או שהוא מתעורר, מתפרץ ואפילו יוצא משליטה.
אני כאן לכל מי שרוצה ללכת יד ביד עם הפנסים, להאיר מקומות חשוכים, לנקות צינורות שבאבק מכוסים,
להכניס אהבה ותשומת לב לכל האיברים ולהוציא את הקול האמיתי שרוצה לבקוע ממעמקים.
