באיזה גיל מתחילים לשיר? סביבות שנתיים. ובאיזה גיל מפסיקים לשיר? סביבות 9, אולי 10.
כמובן שיש מי שאצלם זה אחרת, מי שמעולם לא פצחו בשיר
ומי שלעולם לא יפסיקו.
אבל משהו בטבעיות, בשמחה, בחיוניות, בהעזה להביא את
נביעת חדוות השירה, התנועה, הריקוד – נעצר פתאום.
כי צעקו עלי, כי נבהלתי, כי חוויתי כיווץ כל כך עמוק?
נעלמתי ונאלמתי…
מכירים את זה שמשהו עתיק חוסם את ההעזה שלכם לשיר או ליצור?
חשבת שהוא כבר לא מנהל אותך ופתאום הוא שוב עולה …
ואני עם מחסום של נעלב, כועס, ילד דחוי, לא מספיק טוב.
והנה שוב פרץ הנביעה, השמחה וההעזה משתולל שם בפנים
ועולה על גדותיו. שאתן לו לצאת? הכי חשוב לא לחשוב יותר מידי.
פשוט להתחיל, זה משתפר ומשתפר מרגע לרגע!
הכי מדליק זה לגלות את המקום הזה ופשוט להפוך אותו ליצירה:
לשיר אותו, לרקוד אותו, לבטא את עצמו דרך הכאב.
הכאב הרבה פעמים מזין את היצירה. אם נשתמש בו ממקום של התמרה
וריפוי – הנס מייד מתרחש.
כשאנחנו שרים, הרטט שעובר בגוף גם הוא מרפא וחודר לרבדים העמוקים
ביותר. זה קורה בפשטות ובטבעיות.
החוויה מחברת את כל החלקים שיוצרים את השלם.
הגוף, הנפש והנשמה מרגישים מלאים באהבה, רגע מכונן.
היום תלמידה שלי נפלאה בת 88 (ועוד רגע יש לי שיעור עם בת 8..)
אומרת לי: "וואו, אני מרגישה שתרגילי היוגה והצ'י קונג הכניסו לי
אויר למקומות ששכחתי בגוף, ופתאום יותר קל לי לשיר".
איזה אושר.
תנו לעצמכם לנבוע. תנו לעצמכן להשמיע את קולכן.
תנו לגוף לספר לכם מה הוא מבקש ותנו לנשמה להתרגש.
~
מה זה אומר לשחרר אחיזה או: No atachment ?
אם אני שרה ונאחזת בהפקה קולית מסוימת שעוזרת לי לשלוט בהתרגשות
שלי, אז רוב הסיכויים שאני מאבדת את האפשרות להעביר את הרגש
ואת המסר שלי החוצה.
אם אני שר וחשוב לי להתפאר ביכולות הווקאליות שלי ולהראות לכולם את
המנעד הקולי הגמיש שלי, אז כנראה שאאבד בדרך את האפשרות להעביר
את מה שאני רוצה לתת לעולם.
ומכיוון נוסף,
הרבה פעמים כשאנחנו מקשיבים למישהו שר וחשים התנגדות, זילזול או
ביקורת זה בגלל שזה מזכיר לנו איזהשהוא קול וחלק שאנו לא אוהבים
בעצמנו.
כל אלו הם קולות פנימיים וחיצוניים שאנחנו נאחזים בהם כדי להגדיר את
עצמנו לכאן או לכאן…
תתארו לכם שבאמצע יום יפה אתם פתאום משחררים את האחיזה, מוכנים
להשתגע, להשמיע ולשמוע קולות אחרים שעד עכשיו אפיינו את הכיעור,
הטיפשות והערך העצמי הנמוך בעיניכם?
הכי אני אוהבת לשמוע ולראות בעיני הלב את התלמידים שמגיעים לרגע הזה.
הלב והנשימה על 180 קמ"ש מרוב התרגשות והעזה ו- זהו, על החיים ועל
המוות – קופצים למים. וראה זה פלא הם מתחילים לשחות…
יש כל כך הרבה פוטנציאל שנמנע מאיתנו רק בגלל האחיזה בהרגלים,
במחשבות ובאמונות. כמה טוב לשחרר!
~
קיבלתי טקסט מחברה מתוך ספר שנקרא:
"אדמה צופנים פליאדיאניים לספרייה החיה" :
"ביכולתכם להיכנס למצב של אושר כאשר אתם נעתרים לדחף להשמיע צלילים,
במיוחד דרך איתון וזמרור, אושר זה מבוסס על ההרגשה והידיעה שאתם אינכם
מוגבלים וכי אתם קיימים כישויות אור משוחררות מכבלים.
הרשו לצלילים לעבור דרך גופכם, לא רק על ידי זימרה של תווים מסוימים, אלא
גם בכך שתאפשרו לשילובי צלילים לנגן על גופיכם כאילו היו כלי נגינה…"
ההבנה הזו שאנחנו כלי נגינה ושעל ידי ההתכוונות שלנו נהפוך את הכלי הפיזי
והאנרגטי שלנו לכלי שר היא נס.
ואני אומרת – התחילו בבית עם עצמכם, שם זה הבסיס, שם תמיד תחזרו אל
האינטימיות שבשירה כשהנפש התחילה לזמרר ולהשמיע צלילים…
זה קורה ככה פתאום לעיתים רחוקות, אבל אפשר להפוך את זה לחוויה יומיומית
כמו אכילה וצחצוח שיניים.
שלכם,
אילת המשתדלת לגעת בנימי הנימים,
לתת יד לכלי הנגינה הקסומים.
להיות איתכם ברגע של חדווה, גילה, רינה ודיצה
אהבה, שלום, שמחה ורעות.
