אתמול נפרדנו פעם נוספת מיצחק רבין שנרצח בכיכר ליד ביתינו, והכיכר מאז השתנתה לעולם.
זהו זמן של פרידה, זמן של אהבה, זמן של סיום וזמן של התחלה חדשה. כל העולם כולו גשר צר מאד
והעיקר לא לפחד כלל…
הסתיו בלעדיו
"שוב הרוח נושבת קרירה
ככה שר בחלוף אש הקרב…
שנוסיף עוד קיסם למדורה?
איך עברו הזמנים בלעדיו.
ושוב סתיו.
זר שירים ממילים שאהב:
על הנגב יורד ליל הסתיו
כי רעות שכזו לעולם
לא תתננו לשכוח אותה.
נעשה את השיר כמו זר של פרחים,
ממילים אחרונות שהאיש ההוא שר,
משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים,
מילדים שהדליקו נרות בכיכר,
מפסוקי אהבה שנותרו על הקיר,
מכל אלה נדליק להבה של תקווה,
היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר.
שירו שיר לשלום הוא קרא…"
(מילים: נתן יונתן | לחן: אחינועם ניני וגיל דור)
•
השירים, הניגונים והמשפטים ששוכנים לעד בליבנו הם התדר היפה,
המחבר והמאחד את העם שלנו.
שיר הוא מצב הוויה ששם אותנו לרגע במקום אחר ומחבר את הנשמות, הנשימות, קצב הלב והקולות.
לרגע אחד קטן כולנו הופכים לקול אחד. אז אני מאמינה ואז ליבי מתמלא התרגשות ותקווה.
מאחלת לנו יותר ויותר רגעים כאלה, כי שכחנו מי אנחנו והלכנו לאיבוד בתוך הרעש, הכעס, החושך,
גסות הרוח, הניכור, החומר, ערלות הלב וה"התקרנפות" שמכלה כל חלקה טובה בארץ היפהפיה
והנפלאה הזו.
ברגעים כאלה הניגון עוד נמשך אך המילים שלו הן רחוקות כל כך כמו הגל שברח מן האופק בים אל חוף
מבטחים שאיננו קיים.
עם אחד עם שיר אחד ואין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת. אדמתי בוערת וליבי עצוב אבל עמוק
בפנים נמצאת נקודת השמחה היציבה והשלווה. מתוכה צומחת הידיעה העמוקה – עוד לא אבדה תקוותינו,
התקווה בת שנות אלפיים. תקווה לאהבה, לרצון טוב, לפריחה, לחברות והקשבה לזולת.
"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה
סור מרע עשה טוב בקש שלום ורדפיהו"
נתחיל בקטן. כל אחד יכול להתאמן בלאהוב ולסלוח לעצמו. משם יתרחבו המעגלים.
מצרפת לכם את הסרטון "3 כלים לאהבה עצמית דרך הקול"
מוקדש היום ליצחק רבין האהוב.
התמונה מתוך האתר https://commons.wikimedia.org/
