מי מצמצם את היופי, ההדר, העוצמה והאור שלך?

מה קורה לכם כשאתם פוגשים את היופי וההדר, את העוצמה והאור שלכם? למה אז אתם מתכווצים ומתביישים?
מקטינים, מחלישים ומצמצמים את האלומה? מה קורה ברגע הזה שאתם משתתקים במקום לפצוח בשירת החיים?

אנחנו נולדים לעולם הזה בידיעה נשמתית עמוקה
שיום אחד נהיה הגרסא הטובה ביותר של עצמנו

כילדים אנחנו מרשים לעצמנו להביא את כל האור והעוצמה שלנו בשמחה ובפשטות.

תארו לכם שאתם מקבלים הזדמנות אחרי הרבה שנים שאתם סגורים בתוך הקופסא עם הפצעים והכאבים,
עם האמת שהתכסתה באלפי שכבות. והנה מגיע הרגע הזה שאתם נזכרים- מגיע לי להיות הגרסא הטובה ביותר
של עצמי, מגיע לי להיות יותר ממה שחשבתי שאני יכול להיות, מגיע לי לפגוש בתוכי את החלומות שלי רגע לפני
שהם מתגשמים.

אלוהים, תן לי את הרגע הזה בזמן, שאוכל לתת את כל כולי, להשמיע את קולי ולחוות את הנצח.

ההשראה לטקסט הזה באה מהשיר של וויטני יוסטון Give me one moment in time
שמראה את ההעזה להיות במקום בו אני חווה לרגע את הנצח ברוב אושר.
לחצו כאן ותוכלו להקשיב ולקבל דרך המוזיקה והמילים את ההבנה שגם לכם מגיע לקבל את הרגע האחד,
היחיד והמיוחד הזה בחיים.

מאיה תלמידה שלי הביאה את השיר הזה לשיעור בקבוצה והחליטה ללכת איתו עד הסוף, לשחרר מתוכה את
כל היכולות שלא ידעה אם קיימות בה ולהפתיע את עצמה. היא החליטה שהיא מוותרת על כל הברקסים
(יהיה מה שיהיה), מתמסרת ונותנת את כל מה שיש לה בלי שיפוט, התמסרות מוחלטת למקום שבו היכולות שלה
הן מעבר לדמיון. איזה ניסים, ברכה, אושר גדול.

מכיוון שהעולם שלנו כ"כ מורכב הדרך לשם לא תמיד קלה ולא תמיד סוגה בשושנים. אבל (אלה החדשות הטובות)
גם אם אנו מחכים שנים רבות עד שאנחנו פוגשים את המקום הזה שמוכן להתמסר ולוותר על כל אחיזה –
אנו יכולים בזה הרגע להתחיל.

זה לא תלוי בגיל של הגוף הפיזי. הרגע הזה בו אנו מתחילים לתרגל את כל מרכיבי הקול שלנו, הגוף, הרוח, הנפש
והנשמה מזכיר לנו שאנחנו נשמה נצחית שיכולה בכל רגע ורגע לאסוף את רסיסי האור שלה ולהראות את יופיה.
זה כל כך מרפא, משמח וקורא לפעולה.

בדרך הקול תפגשו את המבוכה, הבושה, חוסר ההעזה. את כל המעצורים והברקסים שקיימים בפנים ומפריעים
לקול ולאור שלכם, ליכולות הבלתי נגמרות (שקיימות בכל אדם) להישפך החוצה ולהינתן כמתנה הנפלאה
שקיימת בכם לעולם.