ההשתקה שלי יצרה גידול בבלוטת התריס!

מיום שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה שרה. קופצת, רוקדת ושרה בהתלהבות ותמימות. יום אחד תפסה הגננת
את היד שלי בכוח והוציאה אותי ממרכז המעגל. המסר שחוויתי היה: "תשתקי ותהיי כמו כולם!!" מאותו רגע פחדתי
מאד להתבלט. עשיתי הרבה נסיונות להיות ילדה טובה ושקטה. לכאורה זה לא כל כך נורא, אבל עמוק בפנים ידעתי
שבאותו רגע התחילה "ההשתקה".

העוצמה הפנימית שלי המשיכה לפעול מתחת לפני השטח. 

הרצון לבלוט ולהשמיע קול נותר עמוק בפנים לא ממומש, צועק ושותק גם יחד.

ואז, יום אחד אמא שלי נוגעת לי בצוואר ומגלה גידול בבלוטת התריס!  אזור הגרון הוא הרי מרכז הביטוי שלנו…
אבל מי מבין את זה בגיל 12??

אחרי ההחלמה מהניתוח חזרתי לסורי, שוב ניסיתי לבלוט ולהשמיע קול.
זוכרת רגע בו הצעתי למדריכה ב'נוער העובד' לעשות הופעה ולהיות המורה לזימרה. כשהגעתי לפעולה שמעתי מהצד
את אחד ההורים אומר: "למה היא תמיד מקבלת את התפקיד הראשי?" רעדתי בכל הגוף והחלטתי סופית לשתוק.

זו היתה שתיקה ארוכה וכואבת שבעקבותיה 
בגיל 15 עברתי עוד ניתוח בבלוטת התריס.

כשנתיים לאחר הניתוח חזרתי לסורי. התחלתי לנגן על גיטרה ולשיר, הפעם לבד, בסתר עם עצמי.
קולי זעק וביקש לצאת לאור.

אחרי הצבא נרשמתי לאקדמיה למוסיקה, התקבלתי ופצחתי בלימוד של שירה קלאסית. גיליתי עולם ומלואו, אוקיאנוס
מרגש של מוסיקה. ושוב אחרי שנה חזר הגידול בבלוטה! הפעם בניתוח היא הוסרה כולה.

משהו בתוכי ידע עמוק בפנים שזו מתנה שמצמיחה אותי, שהאיזור הזה של הגרון מאד טעון אצלי ומבקש מרפא.
הספר של לואיז היי "אתה יכול לרפא את חייך" היה נקודת מפנה משמעותית שהאירה עבורי את החיבור העמוק בין
הגוף לנפש לנשמה. ההסכמה לסלוח ולשלוח אהבה לכל מגרות ההשתקה, שיחררה אותי והביאה אינספור
מתנות לחיי.

וכך כתוב בספר על בלוטת התריס:

"דפוס שיוצר את חוסר האיזון שמביא למחלה: השפלה. לעולם איני עושה את מה מה שברצוני לעשות, מתי יגיע תורי?"

דפוס החשיבה המרפא: "אני נעה מעבר למגבלות הישנות ומאפשרת לעצמי כעת להתבטא ביצירתיות וחופשיות".

מי שיש לו בעייה בבלוטת התריס (לי כבר לא היתה בלוטה) מחכה בתור כדי להתבטא. משם התחיל המחקר…
הבנתי שיש תחנות לעבור בדרך כדי לרפא כל איזור ואיזור, תחנות בדרך הקול.
גיליתי שהגוף מספר לי הכל אם אני מוכנה להקשיב.
גיליתי שכשהולכים דרך הלב אז שם נשארים. כמו כששרים – מקפידים לא לזייף.

למדתי ועודני לומדת, לשיר ולדבר אל אלהים והשכינה, לתרגל חיבור פנימה ואהבה עצמית, להשתמש בפיתוח קול,
יוגה וצ'י קונג על מנת לרפא את עצמי וגם אחרים. זו התרופה שלי שהפכה להיות דרך חיי, אותה אני מתרגלת ומלמדת
ולה אני קוראת "דרך הקול".

היצירתיות והחופשיות היו בתוכי חיות ובועטות ואני במחשבותיי עצרתי אותן ולא תמכתי בהן. והנה באותו רגע
שהבנתי – הפכתי את היוצרות, הפכתי את הדפקט לאפקט והתחלתי לפעול.

הבנתי שאני מרפאה פצועה, באתי לעולם הזה כדי ללמד את מה שעלי ללמוד. אני מעזה יותר ויותר לראות לעומק
את הכאב שלי ושל תלמידי הרבים (שהם גם מורי). לא רק לרפא את עצמי אלא להרגיש את הרצון העז להשפיע, לעזור,
לתמוך, ליצור מרחב שייגע בקולות המושתקים, השבורים, הצמאים לצאת לאור, להתבטא ולשיר את שירת החיים.
כל אחת ואחד בדרכם שלהם.אני נמצאת פיזית במרחב הזה איתכם בצניעות, בעדינות, ברכות והתמדה ומאפשרת לכם
ולעצמי מרחב להעז להשמיע קול.

אם אתם קוראים והלב מהדהד זה הרגע להעז להתבונן ברגע ההשתקה שלכם, ברגע בו התכווצתם וצמצמתם את
אלומת האור שלכם.

מזמינה את כל מי שמזדהה לספר לי על רגע משמעותי של השתקה שאתם זוכרים ואיך זה משפיע עליכם היום.