להתאים את הקול למערכת? להתאים את המערכת לקול? מה זו מערכת? מה זה קול חופשי?
יש מערך כלשהו מאורגן ומסודר שמנהל את חיינו שאנחנו מבחינים בקיומו מגיל צעיר.
האם הוא נכון ומתאים לי?
אולי בתוך הגוף-הנפש-הרגשות-עולמי הפנימי מסתובב לו קול פראי שרוצה לצאת לאור וכל הזמן
מרסן את עצמו. או קול עדין שמסתיר עצמו ומשמיע קול גס וצעקני כדי ליישר קו עם הסביבה…
תארו לעצמכם שהקול שלכם הוא כמו ילד או ילדה שמחפשים את עצמם, את קולם האמיתי.
מסתובבים במעגלים, בדר"כ יותר מידי זמן ממה שהוקצב להם, עד שמוצאים את מקומם בעולם.
כמה הרוח נושבת לה לכל כך הרבה כיוונים ובעוצמות שונות עד ש…. ואז מגיע הרגע, מגיח האומץ
והילד הזה, הילדה הזו, הקול הזה – לא מוכנים לזייף יותר.
בשיעור "דרך הקול" אתמול עלו שני נושאים מוכרים:
1. החשש לעשות טעויות והרצון להיות מושלמ/ת.
2. הפחד להיחשף.
עלתה תגלית מרגשת ומעניינת: אני משתמש/ת בפחד לעשות טעויות כדי לא להיחשף, לא להראות
את היופי שלי, לא לבטא את עצמי, לא לתת לעולם את המתנה שלי, לא להגשים את החלומות שלי!
אני מספר/ת לעצמי סיפור שאני מפחד לזייף, שאני לא יודע את הטקסט בעל פה, שקשה לי עם הקצב
שהקול שלי יוצא חזק ויפה רק בבית. (ובטח יש לכם הקוראים עוד מיליון וריאנטים (לא של וירוסים)
של סיפורים…)
ההצעה שלי היתה:
בואו לשיעור כמו למעבדה. תתאמנו אחד על השנייה. אל תספרו לעצמכם שאתם כרגע בהופעת חייכם
(אולי זה החלום והנה אתם בדרך להגשמתו). תפגשו את הפחד, תחקרו אותו, התבוננו בו.
אל תפחדו להגיד לו – פחד אהוב שלי, אני מרגיש אותך, אתה גורם לי לשיתוק, לרעד ועוד… אבל יאללה,
אני הולך איתך, מוכן לשיר איתך, לבכות איתך, לעשות איתך 'טעויות'.
כאן החקירה בעיצומה. התגובות של הגוף וההסכמה שלך להיות איתן עוזרות לך לשחרר את הסיפור והמחשבות.
כשלי זה קרה אמרתי לעצמי:
מה, את כזו מטומטמת שאת מוכנה לחיות בתוך השקר וההכחשה הזו? התשובה היתה כן, ורק אז החל השינוי שלי.
אז איפה הפחד לעשות טעות מנהל את הוריאנט שמפחד לחשוף את היופי והאמת שלו אצלכם?
אם בפנים נשמע קול: אני לא מוכן/מוכנה יותר להמשיך כך עם הזיוף הפנימי והחיצוני.
אני רוצה להיות חופשי, אמיתי ושמח!
אז זה הרגע להתחיל. העולם צועק אליך להתחיל עכשיו. מחכים לך. בלי חופש, חירות והעזה למצוא את מקומך
בעולם קשה מאד להתחבר לשמחה. מותר לך לבקש בשביל עצמך.
