אומרים שכשהתותחים יורים, המוזה שותקת. אז בואו נחליף צד לתקליט ונגיד לעצמנו:
זה הזמן לבקש אותה ולהביא אותה. לאפשר לה להיות, לתת לה לתת לנו השראה.
להעניק לה מרחב לגדילה ופריחה.
לא לפחד ממנה גם אם תגיד לנו שעלינו להילחם למענה, לצאת ולהחזיר אותה.
יש רגעים קשים שמוציאים מאיתנו יצירה. יש רגעים קשים שעוצרים את היצירה שרוצה לצאת מתוכנו.
זה הרגע לשבת בשקט ולהתבונן, לחבק את הקושי, לתת לעצמנו רוך אהבה ועיניים טובות,
לחפש את הגוף של התינוק שקיים בתוכנו ורוצה לשיר את התום. כן, התמימות הזו שנעלמה…
הכאב הזה על חיינו בשנתיים האחרונות הוא כואב, אבל אנחנו יכולים להיכנס אל תוך החושך ולהוציא
את היצירה שלנו בתמימות, בהעזה, בפשטות ("היצירה" במובן הרחב שלה היא כל מה שהלב מבקש,
התשוקה שלנו לעשייה וביטוי).
אי שם עמוק בתוך תוכינו נגלה דברים שאי אפשר יותר להחזיק בפנים, הם יצאו לאור ויתמכו בשלב הבא.
כי…
"מי ששר
מי ששיר בליבו נקשר
לא יאמר לי שאי אפשר
לגלות, כשהדרך נגמרת,
דרך אחרת.
מי ששר
מי ששיר בליבו נקשר
לא יאמר לי שלא נשאר
דבר מכל מה שעבר
זה מכבר….
מי ששר
לא אומר לעולם נואש,
מאמין בליבו וחש
שהנה אהבה מתקרבת,
באה לשבת,
מי ששר
לא אומר לעולם נואש,
מחכה למחר חדש…"
[מילים: אהוד מנור | לחן: מתי כספי]
