איזו דרך עובר הקול שלי עד שהוא יוצא לאור? 

איזו דרך עובר הקול שלי עד שהוא יוצא לאור? מה אני יכולה ללמוד מהדרך הזו? זה מתחיל בנשימה
ואז ברצון או כמיהה. אח"כ נולדת מחשבה ורק אז מגיע הדיבור. האם אנחנו מודעים לבחירת המילים?
המחשבות שלנו הופכות למילים שנולדות החוצה. לפעמים יש רגעי חסד שכאלה בהם אנחנו ממש ערים
דרך כל הגוף, למחשבות ולרגשות.

הגוף הופך לכלי נגינה שמעביר דרכינו את המילה, את הכוונה.

אפשר להקשיב ממש לשיחה שמתרחשת בפנים. אפשר לבחור איזה קול להשמיע. זה מעניין לחקור איך
הקול הפנימי משפיע על השירה ואיך השירה משפיעה על הקול הפנימי.

כאשר הקול הפנימי שלי מתקרב יותר ויותר לאמת ולמהות שלו, השירה נעשית אותנטית ונוגעת.
וכשהשירה מוציאה ממני כל מיני צדדים ודמויות, היא משנה את הקול הפנימי. תהליך דו צדדי קסום.

הקול מטיבעו הוא מנהיג. הוא גורם לכל החלקים שלנו להתאחד כדי להוציא עצמו לאור. אם לא ייתן לכל אחד
את האפשרות לממש את ייעודו ותפקידו, הוא לא יוכל לצאת לאור, להישמע ולבוא לידי ביטוי.

החיבור הטבעי והשלם הזה לעצמנו יהפוך לבחירה. "למד אותי להיות נהר של אור…"

מה אני רוצה לבטא, באיזו כוונה לטעון את אנרגיית הביטוי?

אנו מבינים שבעצם הכל נמצא בפנים ואין מה לחפש בחוץ, אין טעם להשוואות. כשהדיאלוג הפנימי נעשה
חיובי, זה מייד משתקף בברק בעיניים, בשפת הגוף, בשמחת החיים ובאומץ הלב. אנשים סביבנו מייד
מרגישים אותנו. הם רוצים חלק באהבה ובידיעה שקורנות מאיתנו. זהו חיבור אמיתי שנובע מבפנים, עוצמה
פנימית
 שאי אפשר לקחת מאיתנו.

במצב תודעה כזה אנחנו פחות מושפעים מגורמים חיצוניים. ביקורת פחות עושה לנו כיווץ בבטן, צריבה בלב,
פנים שנופלות או ברכיים כושלות. אנחנו מבינים שכולנו כאחד, יכולים לבחור להשיל מעלינו רגשי נחיתות או
עליונות. לא מבקשים ומתחננים לקבל אישורים מבחוץ, אין לנו צורך לשכנע את עצמנו שאנחנו ראויים.

לפעמים מתגנב קול ספקן ומשמיע את עצמו. מייד קופץ לו הקול החדש ואומר: היי אני כאן, את ראויה, אתה ראוי.
בדיוק כמו שאת/ה זה נפלא.

הכל והקול מתחיל בתוכי. זהו אותו רגע בו אני שואף, מוביל את האויר מבפנים עד שהוא יוצא החוצה כצליל.
מחשבה עולה בתוכי, רעיון מבקש להיוולד ואז הופך למילה, למשפט.

האם אני מושפעת מקולות של אחרים
או משמיעה את הקול האמיתי שלי?

זה הקול הפנימי שהופך ממובל למוביל, שיוצא לדרך ומחליט לקחת אחריות על חייו, לצאת אל האור, לשים
את הרגל על השביל ולצעוד באמון אל הלא נודע.

האם אני מקשיבה למילים בתוכי שרוצות להיאמר לפני שאני מוציאה אותן, האם יש לי שם רווח של חיבור לרוח
ובחירה עצמאית? כדאי לעצור לרגע ולהשתמש בכלי הנהדר הזה
שמאפשר לי מרווח, שנותן לי לנשום, לרצות,
לחשוב ורק אז לדבר. ההחלטה הזו לא לירות לחלל את מה שאני רוצה להגיד.

להתבונן בכלי (בגוף) שלנו. מה הוא מכיל? אלו מחשבות? מה הן עושות לכלי שלי? האם אני מסתובבת עם כלי
פתוח או סגור
בעולם? כמה אני מעזה להביא את קולי האמיתי האותנטי ולהשמיע אותו? מה ליבי מבקש?

כשהפה והלב שווים טוב לנו, אנחנו שמחים ("פיו וליבו שווים").
קשה להסביר במילים, קל יותר דרך החוויה. לשיר יום יום באופן קבוע מצמצם את הפער. ניסים ונפלאות
מתחוללים בגוף, בנפש ובנשמה.

הדרך שעושה הקול הפיזי עד שהוא יוצא לאור היא כמו דרכו של המנהיג:

השאיפה שהיא גם השראה והרשאה, הכמיהה, הרצון, המחשבה ואז בריאת החזון ע"י המילה.
ומה קורה הל(י)כה למעשה?
יצאתי לדרך להשמיע את קולי, לבטא אותי, את עצמאותי, את מנהיגותי, את ייעודי בעולם. מילים כל כך
גדולות אבל הפעולות עדיין קטנות וצנועות.
האם אני בהקשבה לקולות המעכבים, לקולות הדוחפים, למחירים
שאשלם, להדהודים מהסביבה?

שם במהלך הצעדים לפעמים אני סוטה מהשביל. שוכח.ת למה יצאתי לדרך, שוכח.ת שאני כלי שרת,
שהכמיהה היתה לבטא את קולי הייחודי ובד בבד להיות נאמן.ה להדרכה הגבוהה/לאלוהים שמוביל אותי
ומזכיר לי שאני לא לבד.

יש תמיד משהו גדול ממני שמנהל את העניינים, לא הכל "מכוחי ועוצם ידי".

יש עוד המון קולות של אחרים שהם חלק ממני. גם הם מובילים, נשמעים וחשובים לא פחות מקולי.
"כולנו רקמה קולית אחת חיה".

חשוב שכל קול יבין שהוא חלק ממארג הקולות הגדול,
להשמיע את קולינו בלי להשתיק 
את הקולות האחרים.

הרגע הזה בו אני מבינ.ה בחוויה הפיזית שאני רק כלי שרת של אלוהים, שאני רק אחד/ת מיני רבים –
זה הרגע בו הצניעות, היושר ורוח האמת יכולים להגיח מתוכי אל אוויר העולם. אלו רגעים קטנים חמקמקים
שמגיעים ונעלמים.
יש הקוראים להם הארה, חיבור, נבואה, התמזגות ועוד ועוד…

כדי לבחור שוב ושוב להיות ברגע הזה ולהיות נאמנ.ה עלי להתאמן, להתכוון, להיות כלי מכוון. לא לזייף את המהלך.
כולנו בני אנוש וכולנו מזייפים. 
הזיוף צורב את הנשמה, פוצע אותנו, משתיק אותנו ולפעמים מוריד אותנו משביל
שירת חיינו לשנים ארוכות ודורות של סבל לנו ולכל הסובבים אותנו.

על פניו הזיוף יכול להתחזות להצלחה גדולה אבל עמוק בפנים מי שמזייף יודע, ממשיך להתעלם עד שיום אחד
אי אפשר יותר, והחומות נופלות. החדשות הטובות הן שאפשר לחזור שוב ושוב פנימה אל הגרעין, אל הנקודה
הפנימית העמוקה, אל האהבה ללא תנאי שהיא ההסכמה להיות תם. להיות מת כדי להיוולד מחדש, לבוא חף
מיידע ולשים את הרגל על השביל שוב ושוב במקום בו נעצרתי כמו חדש. לבקש סליחה שמעדתי, שאיבדתי
את הדרך ולהעז שוב.

להיות מנהיג/ה זה לגלות את הרוח שלך שהיא האוויר לנשימה שמחובר לניצוץ שאת/ה. לפחד פחד מוות
ולהתגבר על הרצון להיות מובל, קורבן ואומלל. לבחור להוביל באהבה, ללמוד לכוון את הכלי שלי, להקשיב
למצפן הלב, ללכת אל הלא נודע, לתת אמון ולהתמסר לקול עמוק שמוכן לצאת מתוכי ולהדריך אותי.

 

איור: מירב שומר
מתוך עטיפת האלבום השני שלי, "לחיות את השמחה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.