האם יש לי זכות להשמיע את קולי?
האם יש לי את החופש להיות מי שאני?
ממרומי השלטון ועד הילדים הקטנים בבית ובגן. אני אומר/ת מה דעתי וחווה השתקה והפחדה. אני שרה שיר
ואומרים לי שאסור לי להשמיע את קולי מול חלק מהאוכלוסיה. אני רוצה לצאת לאור לחיים חדשים וזה לא
מקובל על הקהילה.
אני עומד ונואם, אני שר בממשלה שפוחד להשמיע את קולי מההתחלה. אני מורה בבית הספר שחוששת
מההורים. אני מנהלת שמפחדת מהשרים. אני עובד במשרד ממשלתי וחושש שאם אגיד משהו זה יפגע לי
במשכורת ויעיף אותי מהכיסא. אני חייל בצבא שחושש להגיד במה אני מאמין.
אני ילדה או ילד בבית הספר שפוחדים לדבר להשמיע קול כי לא יקבלו אותי, יחרימו אותי.
בפייסבוק אני שוקל את מילותי בקפידה רבה כי אוי ואבוי יעשו לי סקילה כל ביריוני הרשת יחסלו אותי בחץ
וקשת.
מה קורה, מאיפה זה בא? אני מציפה את השאלה הזו מממעמקי הלב וזה כל כך כואב. זו השיטה, זו הדרך.
אלה אנחנו שיוצרים אותה בראש ואח"כ בפה. מזייפים, משקרים ושותקים כדי לשרוד, ב- 2020, זמן של
תודעה מאירה ומפותחת.
תור הזהב, אור ואהבה בשפע ומהצד השני חושך ושנאה.
תגידו, למה זה ככה?
אז חשבתי לעצמי, אולי זה נכון? כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר… אחרי כל כך הרבה חושך מגיע האור,
אחרי כל כך הרבה פחד מגיע אומץ, ואחרי שאנחנו סוגרים את עצמינו – יום אחד אנחנו מחליטים לפתוח.
איזה קול אשאיר בעולם הזה, קול שהעזתי להשמיע או קול שנותר חבוי?
קול אותנטי מלא בעוצמה או קול שחלם להיות משמעותי ולתת את תרומתו?
לא מדובר בגדולה ובהון אלא בי, במי שאני. האם אני מוכן לעמוד קבל עם ועדה ולהראות לעולם את היופי
והאור שלי? האם אני מוכנה להגיד ולפעול את אשר על ליבי גם אם לא כולם יאהבו אותי, יגידו שאני משוגעת,
אולי אפילו יאטמו את הלב והאזניים?
יש זמנים בהם אדם לוקח החלטה והאומץ נכנס בו. אני מורידה את הכובע בפני הבשלת התהליך הזה שמוביל
להעזה לצעוק את הצעקה/ להראות את השריטה/ להשמיע את הכאב/ להודות שיש חור בלב
(שאף אחד אחר לא ימלא).
לעשות משהו שרציתי המון זמן. להאמין ולנסות, ביחד עם הפחד.
לקחת סיכון מחושב וללכת על זה… מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
ברגע הזה אני כאן לחוות איתכם את המעבר, להתחיל להשמיע את הצליל הראשון (ואת הבאים אחריו…)
של האמת שלכם, בעדינות ובאהבה. כל שאיפה מלווה בנשיפה ואין לדעת אם תבוא עוד שאיפה אחריה.
החיים הם נס, העזו להשמיע קול!
~
אני מרפאה פצועה.
באתי לעולם הזה ללמד את שעלי ללמוד.
לרפא את שעלי לרפא.
"דרך הקול" היא רגע של ריפוי.
ארפא את עצמי ודורות קדימה ואחורה יירפאו.
