החבר הכי טוב שלי, מיכה, אומר שאני כמו בצל מקלפת עוד ועוד.. ואני ממשיכה לקלף… ההשתקה היא חוויה מאד
עמוקה וככל שאני מעזה לפתוח יותר אצלי – אתם פותחים איתי. יחד אנחנו מעזים לעמוד מול עצמינו. חשופים
באינטימיות מלאה.
כי הרי ממי אני מתבייש באמת? מעצמי. מהאור והחושך שבי.
אז יאללה בואו נמשיך להתקלף באומץ.
גדלתי בקיבוץ בו משפחה גרעינית נחוותה בחוויה האישית שלי כילדה כמשהו קצת אחר. שם את משחקת וישנה
בלילה עם ילדים בני גילך ובקושי פוגשת ומכירה את האחים שלך. את נתונה במצב מאד מוזר. מצד אחד כמיהה
כואבת פיזית בגוף לבית ולמשפחה. הייתי עושה את עצמי ישנה בסלון אצל ההורים כדי שלא ישכיבו אותי לישון
בבית הילדים… מצד שני את חלק מקבוצה, אם מתאים לך או לא. זה המצב.
ערב אחד שלא יישכח לעולם, אחותי הגדולה סמדר האהובה זכרונה לברכה, שמנגנת על פסנתר, שמצטיינת מאד
בהכל, שאני בעצם בקושי מכירה – פתאום מאד חולה, ומחול שדים מתחולל. יום אחד המשפחה שהיא מן משהו
נסתר, מוזר ולא ברור בשבילי, מתפרקת לי מול העיניים.
אני לא מבינה. שבעה אנשים מסתחררים במנהרת הזמן. האינסטינקט אומר לנסות להתחבר למשהו, לנסות להאחז,
לשרוד. מסתובבת במרחב. הכל כאילו מסודר ומתנהל כשורה אבל בעצם ממש לא.
אני מסתתרת, נסתרת בעולם הזה.
דנידין הרואה ואינו נראה, זוכרים? זו ההרגשה.
אף אחד לא רואה? אף אחד לא יודע? מה קורה? אולי יש שם משפחה שזקוקה לעזרה? אולי יש אמא ואבא שלא
יודעים מה לעשות, שאי אפשר להישען עליהם לקבל תמיכה ואהבה? שהם בעצמם ילדים אבודים שזקוקים לחיבוק?
אני נוסעת בתוך המנהרה. הימים עוברים. מחכה כבר בקוצר רוח להיות ילדה גדולה ולהתחיל את החיים.
קולות נשמעים מבפנים: קומי צאי לכי השמיעי את קולך… זה לא נעים, זה לא שמח, זה לא טוב או רע. זה מה שיש.
ובתוך זה בית ספר, תיכון, צבא, חברים, חברות, מסגרות. המון בדידות. צעקה חנוקה. המון מוסיקה, מנגינות,
שירים, גיטרה ופסנתר. רצון להיות בסדר, להתנהג יפה, להיות ילדה טובה, לא לבלוט יותר מידי. מחפשת דרך.
תצעקי. תשאגי. מותר לך, זה בסדר. לא.
תמשיכי להסתתר. את בולטת מידי.
החברה אכזרית. היזהרי, הישמרי. היום אני מסכימה יותר ויותר. יודעת ידיעה עמוקה של גוף, נפש, רוח ונשמה
שכל המסלול הזה הוא בשבילי, בשביל הנשמה, בשביל לרפא ולהחזיר את רסיסי האור אלי.
כדי לדעת, כדי לגעת, כדי להזכיר שיש שם לבבות שרוצים להיפתח. לתת יד, לחבק. לעזור לכם שמסתירים
את הקולות, לכם שנעלמים, נאלמים, מתחבאים. לאלו שצועקים, כועסים, מתפרצים ומאבדים את העשתונות.
שמחה על כל רגע ומברכת באהבה את כל מי שפוגשת שנוגע בי בדרך. מודה על המתנה הזו, היכולת לקחת
את מה שקורה ברגע אחד ולהפוך אותו לחומר נפש, ליצירה. זו בריאות, שמחה גדולה. מי שעוסק ביכולת הזו
הרבה פעמים לא יודע על קיומה. הכישרונות שלנו נראים לנו כמו סתם משהו. אין לנו מושג בכלל שזו מתנה כי
זה בא לנו ככה בטבעיות. אבל שם בפשטות הזו מתגלים הניסים הגדולים. אנחנו פתאום יכולים וחווים הצלחה
גדולה ושמחה בדיוק במקום בו נחווה הכאב הגדול, בדיוק שם.
*בתמונה אני בגיל 16 (אבא שלי זכרו לברכה צילם אותי):
