לשיר בלי להתייחס לגוף ממנו בוקעת השירה?!

פעם שרתי ביומולדת של חבר. כשסיימתי ניגשה אלי מישהי ואמרה לי-
'את יודעת, לשיר זה להיות חופשי. הסתכלתי עלייך והבנתי כמה חופש
יש לך כשאת שרה. את משחקת עם הגוף, עם האויר, המילים והצלילים
ופשוט נהנית מהחיים. וואו כמה חופש….'

נכון, אני קוראת לזה חופש בכבלים. איזה אומץ זה להיות חופשי.
מרוב גדרות ומגדרים, מסגרות וקופסאות, היכלים ומועדנים, בתים ודירות
משרדים, בתי ספר, גנים ואקדמיות – שכחנו שעמוק בפנים מסתתרת לה
נשמה חופשית. נשמה שרוצה לדבר מהלב, לצעוק, לשיר, לשמוח מקול הלב
עם כל הרוח.

מכירים את זה שאתם שרים והגוף שלכם כמו לא נמצא איתכם?

אתם רוצים להעז ולהיפתח בשירה אבל הגוף סטטי, נוקשה ומנותק… איך הגוף
שלכם יכול ורוצה לעזור לכם לשיר?

קול חזה שהוא נמוך יותר נמצא ומהדהד בחזה וקול ראש שהוא גבוה יותר נמצא
ומהדהד יותר בתוך הראש.

נסו לשיר בבית את השיר של זוהר ארגוב, "אל נבקש", ואת השיר של יהודה פוליקר,
"דברים שרציתי לומר" ולחוות את המעברים בין קול חזה לקול ראש.
אלו מעברים שיוצרים חוויה של חיבור עמוק לגוף.

הרבה פעמים תלמידים שואלים:
מה הקשר בין עבודה על רצפת האגן/הבטן לבין הביטוי הקולי שלי?

כשאתם חווים את המעברים בין קול חזה לקול ראש, פתאום תרגישו איך הגוף מבקש לעזור.

לדוגמא, אם הגרון-הצוואר-העורף מתאמצים ומפצים על רצפת אגן- בטן-סרעפת שלא
תומכים בתהליך, נהפוך לצרודים, עייפים ואף חולים.

הגוף שלנו מבקש ומשתוקק להפעיל את כל כולו. הוא אוהב שיתוף פעולה בין כל האיברים.
כשהגוף שלנו פתוח, מאוורר ושמח, הוא משפיע על הקול והשירה שלנו שנפתחת גם היא.

ולכן, איך אפשר לשיר בלי להתייחס לגוף ממנו בוקעת השירה?!

[ההעזה שלנו להקשיב לכל חלקי הגוף, להרגיש אותם ולעזור להם לעזור לנו היא כמו להתעורר
לכל חלקי העם, לכל בעלי הדעות, לכל מי שרוצה (או לא) להשמיע את קולו. כשכל החלקים לא
פועלים בתיאום, נחווה הפרד ומשול בין אלה שפועלים יותר ומפצים על אלה ששותקים ולא
משתתפים בהובלת האנרגיה. כל המפעל האדיר הזה שנקרא עם ישראל יכול לחבור יחד לתפילה
גדולה, כאשר כל אחד יביא מכישרונו, מנדבת ליבו, מהרצון להתבטא ולתת את מתנתו].

נבראנו כמו דגם מוקטן של היקום הגדול… מה זה אומר? בואו נחקור יחד.