אחת המתנות הגדולות שקיבלנו במסע בעולם הזה היא היכולת שלנו
להשמיע את קולינו, ללמוד שפה, לדבר ולמלל את רגשותינו, את רצונינו,
להוציא לאור ולהגשים את חלומותינו.
כדי לעשות זאת עלינו להתאמן. האימון והלימוד שאנו מכירים הוא ישיבה בבית הספר, קריאה של טקסטים,
אימון של ספורט.. ריצה..וכ'ו…אבל יש אימון שאותו אנחנו שמים בצד, ממנו משום מה אנחנו מאד פוחדים.
האימון הזה לא נלמד בבית הספר של 'מטה', הוא נלמד בבית הספר של 'מעלה', המקום בו אנחנו מחוברים
לניצוץ האלוהי שלנו. בית הספר הזה כ"כ נגיש ופשוט ואנחנו משקיעים המון אנרגיה כדי להתעלם ממנו,
בונים לעצמנו מגדלים ובניינים של אשליות, בורחים ומתרחקים מהלימודים בבית הספר הזה.
איננו קובעים את תכנית הלימודים, אך ברגע מסוים, משהו בתוכינו שאנחנו קוראים לו הקול הפנימי, מבקש
מאיתנו לצאת לדרך ולהתחיל ללמוד. ברגע הזה אנשים מגיעים לדרך הקול. מבקשים לתרגל את מצב ההווייה
הפשוט, הטבעי והאמיתי הזה.
בכולנו יש משהו אקסטרה שהוא הניצוץ האלוהי שלנו.
בעולמנו רוב האנשים חווים שאין להם זכות להשמיע את קולם
אני מרגישה בימים אלה שזו לא רק זכות, זו גם חובה לתרגל את הדבר הטבעי הזה כמו כל תינוק שצועק
אאאאאאההההההה כי הוא מאושר על היכולת המופלאה להשמיע קול. לחוות את מערכת הנשימה וההגייה
משתפות יחד פעולה, רגע כה טהור וכה טבעי.
כמה מהר השימוש הלא נכון שלנו בכוחינו מונע מ-X בסביבתנו, שבאופן זמני קטן או חלש מאיתנו, להשמיע
את קולו, להתבטא ולחיות את זכויותיו כבן/בת אנוש חופשי בעולם הזה.
מילדות, מהרגע בו אני זוכרת מי אני, הנשמה מקשיבה לקולות, מתבוננת בבני האדם. מתינוקות, ילדים,
נערים, א-נשים ועד זקנים – רואה את כאב השתיקה ואת שמחת הלב והריפוי העמוק של ההעזה לזעוק את
השמחה האמיתית הטבעית והפשוטה.
•
מנקודת המבט שלי, מערכות יחסים הן הסיבה בגללה הגענו לעולם הזה
כדי שנבין את היחד, שנקבל מראה, שניגע פיזית באהבה, שנתמודד עם הכאב, תחושת הכשלון וההצלחה.
חיבור, מגע, חיבוק.
בצד האחד יש העזה להתבטא מקול הלב ובחירה להנהיג את חיינו. בחירה שכזו בשבילי היא בחירה לראות,
לשמור ולטפח את הניצוץ האלוהי שבנו. לאהוב את עצמנו ואת המעגלים מן הקטנים והקרובים אלינו ועד
הרחוקים והעצומים. זה מסע החיים.
ומנגד? "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (קין והבל).
הוצאת הניצוץ האלוהי מהמשוואה.
לתת למישהו אחר על פני האדמה לנהל אותי, את קיומי, את הביטוי שלי, האהבות, החלומות, הרעיונות שלי.
להתמכר לחומר ולרצות עוד ועוד ממנו. לשכוח מהרוח ולהגיד "הכל מכוחי ועוצם ידי".
הזיוף הזה לא עובד. הגוף והנפש מתחילים להתמרד ולצעוק דייייייי. אבל מסע ההכחשה וההסתרה נמשך.
עד הרגע שבו המכה כל כך כואבת וכל ההוויה מתעוררת ומתחילה לשנות כיוון.
אל תוותרו על הניצוץ הזה של קולכם. הגוף והנפש לא באמת חיים כל עוד אנחנו בתוכנו ממשיכים את ההסתרה
והשקר מול עצמנו. זמן להתעורר ולהשמיע קול. "כשאני נרפא איני נרפא לבדי".
"כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל.."
(ניצוצות, רמי פורטיס).
