למילים יש עוצמה רבה. עד כמה אנחנו מבינים את החשיבות של טוהר המילה? אם אני כועסת ובמילים שלי
משדרת רעל רגשי לאחר- המילים שלי פועלות כנגדי. אני סופגת את האנרגיה השלילית שיצרתי ונחלשת.
זה מתבטא גם במחשבות כמובן, ולא רק בדיבור.
כל רגע נתון אפשר לבחור מחדש בפחד או באהבה, בכעס או בשמחה, בצער או באושר.
האיש הצהוב של 'דרך הקול' מראה לנו שבכל אזור בגוף על המנעד הרחב והמורכב של הרגשות יש מצד
אחד רגש "חיובי" ומצד שני את הרגש "השלילי", אבל בעצם אף אחד לא טוב ולא רע.
עם כל אחד מהרגשות אפשר לצאת לדרך ולעשות שינוי. לפעמים הכעס גורם לנו לשים גבולות,
להפסיק לעשות משהו שעשינו, להבין שהגוף מכווץ, להגיד לו תודה ולהיעזר בו לעשיית שינוי.
לפעמים השנאה, שנמצאת בקו אחד עם האהבה, מלמדת אותנו שמערכת יחסים מול אדם בחיינו
(או במדינתנו…) מבקשת ריפוי ותנועה חדשה.
בעזרת העצב אפשר להתחבר ליצירה, לשיר ולהוציא את הניגון שתקוע בפנים.
ההעזה לראות את שני הצדדים ולא לפחד או להדחיק אותם מחברת למעיין האינסופי של השפע שקיים
בתוכנו ולתדר של אהבה.
•
האם כשמתנגן בכם שיר עצוב או כועס, אתם מודעים באמת למצב הרוח שלכם? האם כשמתנגן בכם שיר
שמח, אתם ערים לידיעה שאתם במצב הווייה של התרוממות רוח ושמחה?
האם חשבתם על האפשרות לשיר שיר שמח ברגע עצוב או לשיר שיר של אומץ ברגע של פחד?
ואולי, לפעמים גם לשיר שיר שירגיע כשאתם יוצאים מאיזון.
אז טיפ קטן: בפעם הבאה שמתעורר בכם רגש שקשה לכם להכיל,
נסו לשיר אותו
אפשר ממש לקחת את השירה ולהשתמש בה ככלי ביום יום.
•
כשאנחנו שרים אנחנו מגלים איפה הפסקנו לעשות אהבה עם עצמנו. השירה מקרבת אותנו אל עצמנו,
אל גופינו, אל האיברים האינטימיים ביותר שלנו, ואז אנחנו הופכים להיות צינור הבעה של אלוהים, צינור
המחבר בין שמיים לארץ. אנחנו מעלים את היצר ששוכן באברי המין ואיזור האגן אל עבר היצירה –
לבית החזה, לגרון, למיתרים, לתיבת התהודה, הפנים ובמעלה הקודקוד.
אנחנו לומדים לכוון את הגוף ככלי נגינה ולהכיר כל אחד מהאיברים שלנו. אנחנו גם המיתרים, גם תיבת
התהודה של הפסנתר והגיטרה, גם העור שמתוח על התוף וגם הפייה של החליל.
אנחנו כל הרגשות, הגעגועים, האהבה, הקודים הגנטים, מאגרי הדורות, הקהילות, התרבויות, כל הישויות
והמון המון דמויות.
להוציא את הקול שלי זה להכניס שמחה, חגיגה, יצריות ויצירתיות לחיי, להתחבר לאנרגיה הייחודית שלי,
לאיכות הספציפית איתה אני מגיע לעולם, למהות שאותה אנחנו מתבקשים לגלות בעולם הזה ולהשפיע
מתוכה החוצה.
כשאני אוהבת אותי אני אוהבת את קולי. כשאני אוהבת את קולי אני נותנת אהבה לעצמי ולכל מי ששומע אותי.
