סוד ציפור הנפש העתיקה. לתת לשיר לעבור דרכי ולשיר אותי

בעיות זהות – יונה וולך

"ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך".

כשאנחנו משמיעים קול ושרים, מי זה ששר? לפעמים בשיעורים או בכלל כשאנשים שרים הם לא
מזהים ולא מכירים את הקול שיוצא מתוכם, מי זה, אולי זה מישהו אחר?

בתחילה זה יכול להחוות כתחושת זרות או פליאה – ההברות והצלילים יוצאים, 'מושרים' דרך הגרון
ע"י מי? אנשים מרגישים כמו אילמים, שפעם ראשונה לומדים לדבר, כמו ילד קטן שצועד את צעדיו
הראשונים…

בחוויה שלי השיר שר את עצמו ממקום מאד עתיק. אני תיבת תהודה שמכילה את השיר כי הנפש
שלי זקוקה לו באותו זמן. וזה בעצם להיות כלי נגינה, להיות מיכל ומעבר למשהו גדול יותר ממני.

המנגינה היא כמו יישות, כמו הרוח שרוצה לעבור שם בצינור. ואיך המנגינה בוחרת לצאת זה סיפור
בפני עצמו…כשאנחנו נותנים לה חופש, רווח ומרחב, לא כולאים אותה, השירה הופכת למדיטציה,
לתפילה, כמו ציפור שמשהו פלאי, קסום ולא ידוע מזמר דרכה.

ציפור הנפש. ביסודה הנפש שלנו היא מוזיקלית ומלאה בצלילים. להיות בתוך הרגע הזה שרוי בהשראה
זו אהבה, נס יפה, עדין, טהור ומיוחד במינו שכל אחד יכול לחוות. לא צריך להיות זמר כדי לחוות את
הרגע הזה.
הקול הוא חלק מהגוף, וניתן לכל בני האדם באשר הם.

אני זוכרת את עצמי שרה בגן הילדים בגיל 5 :
"בחצר על עץ גבוה/גן של ציפורים/ולמטה בחצר גן של ילדים/ ושמחה גדולה למעלה/ושמחה גדולה למטה
כי גם אלה וגם אלה שובבים ועליזים".

אבא ואמא שלי מאד התרגשו והקליטו אותי בטייפ סלילים של פעם. זו הייתה חוויה של אהבה.
אהבתי את הקול ששמעתי.

כשאתם אוהבים את הקול שלכם, אתם אוהבים את עצמכם. אפשר להתאמן על זה ולהצליח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.