כשתינוק בא לעולם הוא זקוק לסביבה מוחזקת בדומה לרחם. הראש שלו כבד והשרירים חלשים.
הוא שמוט פיזית עכשיו ועלול בקלות לחוש שמוט רגשית.
אם ההורים לא נותנים לו בטחון באופן החזקת האיברים שלו, אולי הם לא מחזיקים נכון גם את איברי
הנפש שלו – הרגשות, המצוקות והסימנים שהוא משדר.
אם הוא לא מרגיש מוחזק בתוך עטיפה מוגנת הוא עלול לחוש סכנה, פחד מוות ותחושה שהוא כמו נשפך באוויר.
כדי לעזור לעצמו הוא ינסה להחזיק את עצמו בעצמו ע"י פוקוס באובייקט מסויים, כיווץ שרירים שנותן הרגשה
מהודקת, תנועתיות שנותנת הרגשה של משהו רציף.
מה אתם חושבים, רק תינוקות עושים את זה?
גם אנשים בוגרים מפחדים פחד מוות מהריק, מלהישאר לבד. אז אנחנו סותמים את הרווחים (ימי הקורונה הדגישו
את זה ביתר שאת…). יושבים שעות מול מסך הטלויזיה או הסמארטפון, משמיעים מוזיקה כדי שהשקט חלילה לא
יצעק חזק מידי, מכווצים שרירים באופן לא מודע כדי להרגיש שמורים, עושים פעולות חזרתיות או מתרוצצות…
כמה אתם כמהים להיות קרובים לעצמכם?
כדי להתבגר בקירבה אל עצמנו ולהתרפא אין לנו ברירה אלא להתגבר על הפחד. לחוות אותו. להתחכך בו בסביבה
בטוחה שמדמה רחם.
דרך החיים שלי, "דרך הקול" היא הדרך בה אני מעבירה את האפשרות הזו הלאה.
דרך שעוזרת לנו לאהוב את קול השקט שבפנים.
מגמישה את האיברים הגופניים והנפשיים ומרככת אותם.
מקרבת אותנו להגשמה של מה שהביטוי האמיתי מבקש.
מאפשרת להישמט בנעימות אל רפיון שמביא רפואה.
מזכירה איך להתעטף בצליל שבוקע ממני ולהרגיש
את עצמי קרוב קרוב.
תלמידים שלי אומרים שהסטודיו הוא כמו רחם. מקום שאפשר לנוח בו. להגיע הביתה.
אני כאן מחכה לכם.
