"בך נמצאים השמיים כולם, כל ציפור ששרה אי פעם תשיר בך שוב"
(הקורס בניסים)
מה זו בת קול, קול שנשמע מבפנים? קול שנשמע מבחוץ? הדהוד? קול השכינה? קולו של האל?
ולמה נקבה ולא זכר? יושבת, חושבת, כותבת ושואלת. אולי זו בבואת הקול, כמו משהו שנראה במראה שלנו?
(והבבואה שגם היא נקבה התקצרה והפכה לבת קול).
ואז מיד חושבת על "בבת עיני", משהו שהוא מאד יקר וחשוב, כמו שגבר יודע אישה ושומר עליה כעל בבת עינו.
אז יש כאן משהו קדוש ומקודש, משהו שרק ברגעים מאד מסויימים נשמע ואולי נראה (כמו העם שראה את
הקולות במעמד הר סיני).
הקול הפנימי הזה שמדבר בתוכי או קול שלפעמים שומעת אותו מאד בהיר ומדויק – יודעת שאני על השביל,
במקום הנכון ובדרך הטובה.
כמה אנחנו מחכים לקול הזה, מתפללים ומבקשים שיישמע ויגיד לנו את דברו? כמה אנחנו מחרישים ומקשיבים
רוב קשב כדי לשמוע וכמה אנחנו מתעלמים ומשתיקים את הקול הזה שצועק ואין עונה?
ישנם רגעי חסד בהם בת הקול הנהדרת הזו, כמו ציפור שיר,
אומרת את דברה, מדייקת את חשיבותו של ניגון. זהו אל זמן,
רגע של השראה, חיבור, אהבה נקייה וטהורה.
מצטטת כאן מתוך "הקורס בניסים":
"מתוך השיר שנשכח: האזן- לא כל השיר זכור לך אלא רק קמצוץ של מנגינה שאינו קשור לאדם או למקום או
לדבר מסוים. אבל אתה זוכר, מתוך החלק הקטן הזה בלבד כמה נהדר היה השיר, כמה נפלא היה המקום שבו
שמעת אותו. האזן, וראה אם אתה זוכר שיר עתיק שידעת לפני זמן רב כל כך והוקרת אותו יותר מכל מנגינה
שלימדת את עצמך להוקיר מאז."
•
את השירים שכתבתי והלחנתי קיבלתי ברגעי חסד, הגיעה אליי בת קול. הקשבתי לה, וזה מה שיצא.
מוזמנים להקשיב ולרכוש דרך בנד קמפ בלחיצה כאן.
