בואו נשחרר את קול הפחד וההשתקה של הילד הקטן שמנהל אותנו מאחורי הקלעים. הרגע בו אני מגלה
שקולו של הילד הקטן שבי כבר לא מנהל אותי הוא נס גדול. הגוף, הנפש והנשמה מתמלאים בהמון אור
ופתאום אני כבר לא רוצה להיות נחבא אל הכלים.
הבוקר בשיעור רב משתתפים של דרך הקול, חוו כמה תלמידים חיבור עמוק לעצמם והעזו להוציא את
הצעקה הפנימית האותנטית ולפתוח את ליבם. להיות לרגע אחד מי שאני בלי מנהלים מאחורי הקלעים.
זה נוגע ומהדהד בכל הנוכחים בחדר. ההתרגשות עולה ומחלחלת וההעזה של כולם נובעת החוצה
כמעיין המתגבר…
לפני כמה שנים במהלך שיעור עם אבי יסעור ז"ל, מטפל נדיר, איש חכם עם קול מדהים שהביא את
ה"קורס בניסים" לישראל, חוויתי רגע מכונן. אבי האהוב עצר את השיעור ושאל אותי:
"אילת, מתי חווית בפעם הראשונה שמשתיקים את קולך?"
סיפרתי לו על הילדה הקטנה שכ"כ אוהבת לשיר ויום אחד שומעת אנשים מבוגרים שמתלוננים על ההעזה
שלה להשמיע את קולי, להציג, לשחק, לשיר, לרקוד ומבקשים לתת תפקידים לילדים אחרים ולא לאילת.
באותו רגע נאלמתי דום. לא רציתי לשיר. סירבתי לפתוח את הפה גם במעגלים משפחתיים עם האנשים
האהובים והקרובים אלי ביותר. שתקתי כמעט 9 שנים. אבי מקשיב, מחייך ואומר לי: "כשהיית קטנה,
זה היה הדבר הנכון והמדויק ביותר שעשית כדי לשמור על הנשמה שלך. עכשיו זה כבר לא נחוץ.
גם מי שהשתיק אותך אז בחווייה שלך זקוק לקולך. תני חיבוק לילדה שרוצה לשתוק ותגידי לה שהיא
לא לבד, שהיא אהובה והכל בסדר. את יכולה להמשיך בשליחות שלך בשמחה, באהבה ובבטחון.
לא תפסיקי לשיר. בגלגול הזה באת לרפא אנשים דרך הקול".
הרגשתי שקט ושלווה אינסופית בפנים וידעתי. זה לא יקרה מייד ולפעמים הדרך לשם לוקחת זמן.
אם אתם מרגישים שמשהו זז ומהדהד בפנים, בואו, הצטרפו אלינו למסע המשותף לגילוי הקול, החופש
והשמחה. יבוא יום בו כל אחת ואחד מכם יעז לפגוש את הילדה או את הילד שעדיין פוחדים להשמיע
את קולם, לחבק אותם, להגיד להם שהכל בסדר, שמותר כבר לשיר את שיר הנשמה בלי לפחד.
לשמוח שמחה גדולה על מי שאתם ועל המתנה הנפלאה שאתם לעולם הזה.
