בין שמחה לעצב, בין עצב לשמחה….

אנחנו כרגע בין יום השואה ליום הזכרון. זמן אנרגטי שמאפשר להתחבר לעצב הפרטי ולעצב הקולקטיבי,
ולתת לו מקום. בדר"כ אנחנו שומרים על עצמנו ביום יום, נותנים מעט מקום לכל מיני רגשות שונים, כי
עלינו להיות בשליטה, להתאפק, להתנהג… לעצב לא נשארת פינה.

השבוע בשיעורי דרך הקול אנחנו מתרגלים את האפשרות להיכנס לתוך העצב דרך השירה. כשהוא מקבל
יחס, אנו זוכרים שהוא למעשה רק חלק אחד מתוך כל החלקים והרגשות שבנו וכך הוא לא מתעקש לבלוע
את כל כולנו לתוכו ולהשאיר אותנו רק איתו.

נכון, אם נשתקע בעצב למשך זמן ממושך נוכל למצוא את עצמנו בדכאון – אך למרבה ההפתעה דווקא אם
נאפשר לעצב לבטא את עצמו בטוטאליות – הוא בעצמו יבחר לטייל, לנוע ולהתחלף למשהו אחר…

כשאנחנו מאפשרים לעצב לשהות בתוכינו, נוכל לחוות אותו בקלות דרך השירה. (די כיף לשיר שירים
עצובים…) יש משהו נעים, רפוי, משחרר ורך בלתת לעצב לכמה רגעים לעטוף אותי, להתערסל איתי,
לרקוד בצללים ובצלילים. אנחנו חווים בתוכינו איכות של מיכל ענק, כאילו הגוף מתרחב לצדדים ויוצא
אל מעבר לגבולות החיצוניים שלו. אני יכולה להיות כלי שעם התרגול מעמיק יותר ויותר.

ואז אני מובילה את הרגשות שלי, מזמינה אותם להגיע, רואה אותם, יכולה לעבוד איתם (והם לא יעבדו עליי…).

יש המון דרכים לתרגל רגש ועצב. החווייה של תרגול העצב בשירה מחברת אותנו לעצמנו, לאחר ולעולמות
שמעבר. זוהי דרך מזככת ומרפאה. זה הרגע בו הגוף והנשמה נפגשים ואנחנו מתפללים, פוגשים את
הכמיהה העמוקה שלנו לאמת.

אני אוהבת את החושך. כשהייתי ילדה קטנה סיפרו לי שקוראים לי איילת ושזה שם מהתנ"ך, שזה כוכב
שקוראים לו איילת השחר ויש לו תפקיד להאיר את הרגע
הכי חשוך ביממה.

החושך לא מפחיד אותי. גם הוא יפה, נדיב ועוטף בשקט. לפעמים זקוקה לחושך, למנוחה מהאור.
שירגיע את העיניים, שייתן לי הפסקה מהיום, שיקרר אותי, שייתן לי להתחדש, שיעצור את הריצה,
שישמח את חיי הלילה. שיזכיר לי שיש אור.

שתמיד נזכור- כולנו היינו פעם גוף של אור ורוח. ואז, נעטפנו בעור. שם בפנים האור הזה נמצא.
לפעמים הוא מתבלבל ונחבא, לפעמים מאיר בלהבה גדולה. זה לא או-או, זה גם וגם. זה מה שיפה,
אנושי ונוגע.

האם אצלכם קשה או קל לתת לעצב מקום? איזה שיר שאתם אוהבים יכול לעזור לו לצאת?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.