"אדם בתוך עצמו הוא גר / לפעמים פותח דלת / לקבל מכר/ אבל לרוב/ אדם גם לעצמו הוא זר…"
(שלום חנוך).
בשנה האחרונה אני הולכת ונפתחת ומגלה עוד ועוד מחוזות שלא הכרתי בגוף, בנפש ובנשמה.
הגוף הזה, הבית שלי, ממש כמו בניין רב קומות. מי גר בקומה התחתונה? מה מתרחש שם ברצפת
האגן? מי גר בבטן ומנהל את כל האיברים הפנימיים ואת רצונם להזיז דברים..לשנות סדרי עולם?
מי שכר דירה לאחרונה באיזור הסרעפת, עצר את התנועה ומפריע ללב ולריאות בקומה שמעל לחיות
בשמחה? מי מתגורר שם בכלוב הזהב בקומה שמתחת לגרון ושוכח להרחיב את גבולות הכלוב
ולהגיד תודה על כל המתנות יקרות הערך שניתנו לו?
והצוואר… איזו מן דירה משונה, ממש במעבר, צרה, ארוכה וקטנה. הדיירים שם כל כך מתאמצים,
דוחפים ועושים רעש כמו בניין שלם. למעלה בפנטהאוז גר מישהו שבכלל מנותק מכל הבניין.
חופר לעצמו בראש כל היום ושוכח מקיומם של כל הדיירים מתחתיו. חי לו בלה לה לנד, לא מחובר
ואז… מגיע לביקור בבניין שיר אחד קטן
כמו ילד מבוייש וחייכן שגם מעז להזיל איזו דמעה קטנה, מחבר, מאזן את כולם, הופך אותם למגדל
קהילה. כולם פתאום משתפים פעולה, איזו הקלה, איזו הילולה! כמה סליחה, כמה מחילה.
כל פעם זו התחלה. תודה שיר שבאת להתארח, לרפא, לעזור לי לפתוח את הפה, להשמיע את
הכל ואת הקול, לאוורר את כל הדירות בבניין ולעורר המון התחדשות ועניין.
זו יציאת מצריים הפרטית שלי שפותחת את הראש, מזרימה את הגרון, מרחיבה לב וריאות,
מניעה את הסרעפת, עוזרת לי להוציא מהבטן ולהביא תעוזה מהאגן. גן העדן זה עכשיו וכאן.
•
איזו קומה בבניין שלכם דורשת שיפוצים?
מה קשור הגב הכפוף שלי, החזה הסגור או הצוואר והסנטר הנטויים שלי, לקול שיוצא ממני?
שוב ושוב מהתחלה אנחנו מסדרים את היציבה, לומדים את הנשימה, מכירים את האיברים. לאט לאט
נזכרים ואולי אחרי שנה אחת או עשרים נופלים כמה אסימונים. ושוב ושוב מהתחלה אנחנו מסדרים
את היציבה, לומדים את הנשימה וחוזר חלילה משנה לשנה…
העבודה הנפלאה הזו שלפעמים היא כ"כ מעצבנת וכ"כ מתסכלת, לעולם לא נגמרת. גם כשאנחנו כבר
מרגישים תלמידים מתקדמים, פתאום מגלים הרבה דברים נסתרים שלא ידענו ולא ראינו, שידענו
ולא רצינו לראות ועוד ועוד…
יום אחד ראיתי את הגוף בעיני רוחי כמו בניין רב קומות, וממוחי הקודח הבזיק משל מדליק מלא בהשראה
שמסביר את הקשר הזה בין הגוף לקול.
מוזמנים לתרגל איתי:
