"איך זה שכוכב אחד לבד מעז / איך הוא מעז / למען השם
כוכב אחד לבד / אני לא הייתי מעז / ואני בעצם לא לבד".
הרגע הזה בו מישהו שר ואני מרגיש קנאה עזה ששורפת לי את כל הגוף והנשמה.
למה לי אין קול כזה? איך הוא מעז, איך היא מעזה לשיר כ"כ יפה? לעזאזל, למה אלוהים ברא
אותי זייפנית? או – לי יש קול הרבה יותר יפה אבל אני שותקת ואותה כולם רואים וחושבים
כמה היא נהדרת…
יודעת בפנים שגם אני נהדרת אבל אותי לא שומעים. אותי לא רואים. הקנאה מחביאה בתוכה
ייסורים גדולים. המון אנרגיה של רצון ותשוקה שאנחנו מחניקים ומחביאים. המון פוטנציאל שרוצה
לצאת לאור ומפחד, בעיקר מהביקורת העצמית שאני לא מספיק טוב, אני לא ראויה. למישהו אחר
יש ולי אין. אני רוצה את מה שיש למישהו אחר ובכלל שוכח מה יש לי, מה יש בי.
כאבי הפוטנציאל הלא ממומש.
יש תירוץ מאד משוכלל – אני רואה מה יש שם בחוץ שאין בי. אז, נוצרת השתקה עצמית וחווית קנאה.
כל הפלונטר הזה יכול להפוך באומץ רב לרגע עמוק ואדיר של אהבה עצמית, העזה להשמיע את קולי
ולצאת לאור קבל עם ועדה. יש מן רגע כזה שמפסיקים לקנא ומתחילים לשמוח בשמחתו של מושא
הקנאה. זהו רגע קדוש של ריפוי עמוק בו אני אוהבת אותי ואת מי שאני וכל מה שמולי מעורר בי
שמחה ואהבה.
מכירים את גברת קנאה? מה היא בשבילכם, מה היא מעוררת בכם?
שווה לגלות את המקום הזה בנפש, זהו חופש גדול. קצת כמו לצאת מהכלא.
