גברים. כילדים קולם ענוג ותמים כקולם של מלאכים. בגיל ההתבגרות כמו אצל נשים משהו קורה.
המערכת המינית והגרון משפיעים מאד חזק אחד על השנייה. החליל הפנימי מתעצב תרתי משמע.
בעולם שלנו קולם של הגברים נשמע חזק יותר ואני מבקשת להתבונן. קולו של אדם חזק יותר פיזית
נשמע משפיע, מנהל, קובע ואולי אפילו קצת מפחיד ומשתק את החלש.
"אמא אמרה לי: דני! /ילדי הוא גיבור ונבון /ילדי לא יבכה אף פעם/ כפתי קטון
אינני בוכה אף פעם /אינני תינוק בכיין /זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות/
בוכות בעצמן…" (מרים ילן שטקליס)
אין רשות לבנים לבכות, להביע רגשות. "הגברים בוכים בלילה"
לבכות זו חולשה, להיות חייל חזק זו גבורה. משהו שטבוע עמוק בחינוך ובתרבות שלנו מגיל צעיר.
איך מרגיש החזק הזה בפנים? איזה מחיר הוא משלם על הכוח הזה? האם הוא סובל? האם הוא מרגיש
שזה מה שמצופה ממנו להשמיע? אולי היה רוצה להיות קול חלש, עדין, מלא באהבה… אבל מרגיש
שהקופסא בה בחר לא מאפשרת לו?
ואז מגיעים הזמרים הגברים. כל כך הרבה קולות, עדינים, מחוספסים, מלאכיים ושבורים. פותחים צוהר
להעזה להתבונן ב-מה יוצא ממני? איך זה יתקבל בחוץ? הרגע הזה בו מגיעים אלי גברים לשיעורי
דרך הקול מאד מרגש אותי (יש לי המון תלמידים גברים). אני מכירה פתאום אנרגיה חדשה לגמרי
המבקשת לצאת לאור לחיים חדשים. כל אחד והאבנים שסותמות את מעיין היצירה שלו.
הקופסא שלכם שונה אבל בפנים יש נשמה והיא יפה, אהובה וקולה מרגש את ליבי. אז לחיי הגברים
השרים. שירו את עצמכם, צאו לאור, העזו לרכך את הקופסא ולשחרר את מה שמכווץ, סוגר ופוגע
באיכות המדהימה של קולכם. תנו לעצמכם להשמיע קול של לוחם שיודע לחלום, לחמול, ללטף
עם הקול ולהביא אנרגיה של אהבה לעולם. זה הזמן שלכם לשנות סידרי עולם ישנים ולהפוך קערה על פיה.
גברים ונערים שרוצים לשיר מגיעים אליי ונפגשים עם שירת הפלסט (בהמשך יש מאמר שמסביר מה זה
פלסט…) תמיד מגלה לנו שיש בתוכנו משהו מאד טבעי שרוצה לצאת החוצה, אבל השכל והרגש
שמתביישים בו, יצרו מצב גופני שחוסם וסוגר את האפשרות לשיר פלסט.
להעז להשמיע את קולכם, גברים אהובים, ולהוציא אותו גם בגוון חדש או באופן אחר שאין לכם שום שליטה
עליו בהתחלה, שאתם מפסיקים להגדיר או לשפוט אותו ככזה או אחר (זה קול נשי, זה קול של הומו, זה קול
לא יפה…) – זה חופש!
הנשמה שלנו מבקשת את החופש הזה, היא מכירה אותו היטב.
וכמו שאמר היום תלמיד שלי בשיעור פרטי:
"אני מרגיש שאני סוגר את עצמי. חושש להשמיע את הקול הזה, למרות שאני ממש רוצה. זה מזכיר לי גם מקומות
אחרים בחיים שבהם לא העזתי וסגרתי… עכשיו כשאני הופך לאדם מבוגר אני רוצה לפתוח את הקול הזה,
זו תהיה מקפצה לעוד אזורים חסומים".
אז לכל הבנים מגיל 13 ומעלה… צאו לטבע, תשאגו את עצמכם, תנו לקול המוזר הזה, הגבוה, שנשמע לכם קצת
כמו צווחה (זה רק בהתחלה!), כמו קול אישה – לצאת לאור. החופש הקולי הזה יאפשר לכם להיות כלי נגינה שלם.
מצרפת מאמר קצר של אנציקלופדיית אאוריקה שיסביר וייתן לכם הרבה דוגמאות יפהפיות של זמרים ולהקות
שמשתמשים בקול הפלסט שלהם והופכים את עצמם לכלי נגינה מרהיב.
לחצו כאן למאמר
אני אוהבת גברים ששרים בפלסט. בעיניי זה מדהים ואפשר להגיע למדרגות של אמנות שיהפכו אתכם לאנשים
מאושרים שמעזים להתעלות ולהתגלות.
עם אילו קולות של גברים אתם מזדהים?
בתמונה: דור ודניאל מפלסטים בכיף..!
