מכירים את זה שמרב קולות רבים ושונים שאתם שומעים, אתם הולכים ביניהם לאיבוד
וכבר לא יודעים למי להקשיב?
בעולם של היום נורים עלינו אלפי חיצים של מידע מבחוץ ואנחנו בריצה אינסופית לחפש
את התשובות והפתרונות וגם להתגונן ממטח המידע והתעתוע שצונח עלינו מכל הכיוונים.
הגוף מנסה אינסוף ניסיונות של אכילה, ריצה, תרגול ותנועה. הנפש לומדת אינסוף טכניקות
להרגעה. המון פתרונות שמישהו אחר חשב עליהם.
ומה איתי?
היכן הקול הטבעי הראשוני שמדבר אליי מתוך השקט
הפנימי ומדריך אותי?
אנחנו נולדים עם הקול הזה ומפסיקים להקשיב לו בגיל מאד צעיר. משהו בתוכינו לומד להתעלם
ממנו, להזיז אותו הצידה כדי לרצות את הסביבה, כדי להיות כמו כולם, כדי לא לפחד מהעולם.
אנחנו לוחשים, שואגים, צוחקים ומשמיעים המון קולות של אחרים.
מתרחקים מעצמינו. שוכחים מי אנחנו ואולי אפילו מקדשים את השיכחה הזו. ואז יום אחד הנשמה
והקול הזה דופקים מבפנים. מבקשים לפתוח את הדלת הנעולה, לצאת מהעור, להיות שוב גוף
של אור, להשמיע את הקול המושתק, לצעוק את הצעקה שנחנקה לפני שנים כשהיינו קטנים.
אינך צריך להיות זמר. אינך צריכה להיות זמרת. אינך צריך מיקרופון ומערכת הגברה.
הגוף שלך הוא כלי נגינה מפואר ויפהפה!
כל אחת ואחד מכם – נועדתם לשיר את שירת חייכם. אולי זה לא יהיה רק דרך השירה,
אך "מצב שירה", גוף שמעז לכוון את עצמו ולפצוח בשיר מגלה את המקום הנהדר הזה בעצמו.
•
"דרך הקול" מעוררת את המקום היפה והמרהיב הזה שקיים בתוככם. בנגיעה אחת רכה ועדינה
תגעו בגרעין הפוטנציאל שלכם, שהוא כלי הנגינה שאתם.
המוסיקה והשירה שמטיילות לנו בתוך הגוף פותחות אפשרות למסע בשדות העצב והשמחה.
עם השנים גיליתי של'דרך הקול' מצטרפות תופעות לוואי, אבל לא כאלה שאנחנו קוראים בצמוד
ללקיחת תרופה שרשם לנו הרופא ונבהלים. מי שמתרגל נהנה מתופעות הלוואי שהן כמו הפתעה
משמחת בביצת קינדר-בואנו.
זו לא תרופה שנמצאת בסל התרופות של קופת חולים, בגוגל או מחוץ לקופסה. היא בפנים אצלכם.
ואת התרגול הזה אף אחד לא יכול לעשות במקומכם.
אנשים עם מחלה מגלים חמלה והחלמה לנגד עיני כשהם מתרגלים דרך הגוף, הקול והשירה.
כשהם מגלים שהם אדם מפואר, מרופא, שהם אדם שר, שמחובר לחדוות היצירה, לשמחת החיים.
בכל גיל ובכל רגע אפשר לגלות שהנר שלכם דולק. רק לתת לו חמצן, לאוורר לו את השטח,
לפתוח את הדלת והחלון ולתת לקול האמיץ שלכם לצאת לאור לחיים חדשים.
