הגוף שלנו הוא כלי נגינה מרהיב ביופיו

"…יש לי בלב ציפור קטנה
עם שתי גומות ומנגינה

יש לי ציפור קטנה בלב
והיא אולי כל התקוות
ולפעמים אני חושב
שהיא תשובה לאכזבות

והיא טובה לבנת כנף
איתה אני מרגיש חופשי
והיא יושבת על ענף
בין מיתרי לבי…"

(יגאל בשן ויוסי בנאי)

'דרך הקול' היא דרך מאד אינטימית המתגלה כמו ציפור יפהפיה,
וכשמה כן היא – היא דרך.

כמו בסולם המוזיקלי בו 7 צלילים שיורדים ועולים, כמו בשבוע בו 7 ימים.
לפנינו 7 פעולות. נפסיק לדבר ונתחיל לעשות:

1. להחליט לצאת לדרך.
2. לארוז את התרמיל המתאים, להיות קליל, בלי חפצים מיותרים.
3. לקחת את מפת הדרך- הצ'אקרות נותנות את סימני הדרך, מדייקות את דרך המלך כדי לא לסטות מהשביל.
4. להצטייד בכמה כלי עבודה לפילוס הדרך: תרגול קולי, יוגה וצ'י-קונג יגלו חסימות ראשונות ובורות גדולים ועמוקים.
5. להקשיב לקול הלב– מידי פעם השביל מתעקל או נעלם. מצפן פנימי של אינטואיציה נותן מענה תמיד.
6. לקחת מלווה, לדעת שיש מישהו שנותן יד ותומך בכם ברגעים מאתגרים (אני כאן לצידכם, אתם לא לבד).
7. לחזור הביתה אל העדינות.

העדינות היא כלי רב עוצמה שיחזיר אותך הביתה לגן העדן (עדן=עדינות), לתודעת גן עדן, למקום שבו ציפור
השיר שקיימת בך (ובכל אחד ואחת) יודעת שמותר לה, שחובה עליה להשמיע את קולה! שהיא מלכה, שהיא מלך!

אין קול שקיים כדי להשתיק קול אחר. בקול אחת ואחד מאיתנו קיים קול מלאך, מלך ומלכה.

כשאתם ארוזים ונחושים לצאת לדרך, לאפשר לציפור הנפש העדינה לצאת לאור ולפצוח בשיר – יש להפסיק
את הנדודים בארצות זרות, לחזור הביתה אל השביל והדרך שלה. זו ידיעה עמוקה. זהו 'מצב שירה'.

יש את רגע הגילוי שבו אנו מנגנים על עצמנו,
על גופנו, ופשוט עושים מוסיקה

איזה מזל שהיכולת הזו נמצאת אצל כולנו. לכל אחד מאיתנו יש קול וניגון מיוחד משלו. רק אם נאפשר לו לצאת
שוב ושוב נגלה את הצליל המזוקק, את טביעת הקול שלנו.

קיבלנו כלי נגינה מדהים. עם קול יפהפה, אפילו אם קצת צרוד, חלש או נבוך. גם אם עברתם בחוויה שלכם כמה
השתקות בדרך, גם אם התרבות והחברה שבה אתם חיים לא מאפשרת לכם להשמיע אותו עדיין – הוא שם בפנים
רוצה לצאת לאור, להישמע, לשאוג את עצמו, ללחוש את עצמו, לצעוק את הצעקה שלו, להעניק את האהבה שלו,
לבטא את הכאב שלו, לבכות את העצב ולצהול את השמחה.