עוף הקול

המוסיקה והשירה שמטיילות לנו בתוך הגוף פותחות אפשרות למסע בשדות העצב והשמחה.
אני שרה שיר שמשמח אותי ומתחילה לבכות. למה? שרה שיר של אהבה וגעגוע והלב
פתאום לא נצבט, הוא מחייך.

מכירים את זה שהקול שלכם חנוק בדמעות ואתם עוצרים אותו
מלדבר כדי שלא ישתחרר בלי שליטה וישמעו אותו?

בשיעור האחרון שרנו והסתכלנו בעיניים. גילינו שהעצב והשמחה שוכנים שם יחדיו.
מבט של עצב שהסכים לצאת לאור, קול חנוק מלא בדמעות שהסכים להישמע הפכו מהר
להתרגשות
, להתעלות, העלו חיוך ואפילו התגלתה לה שמחה קטנה ויכולת לשיר שיר
'עצוב' בגוף שמח.

ביהדות מדברים על חשיבותו של הניגון. מצב הוויה שבו אני שר (והרבה פעמים בלי מילים)
את מה שעובר דרכי באותו רגע. הרגע הזה בו מה שרוצה להתבטא דרכי זורם כניגון הוא רגע מכונן.
רגע שבוחר בנו להיות כלי שרת, כלי נגינה של אלוהים, של היקום, של הטבע או איך שתקראו לזה.

השירה היא חומר נפש וחומר נפץ. משפטים משירים יכולים להאיר ולחמם רגע קר, לעורר געגוע,
לגעת בפצעים הכי כואבים, לפתוח ולשחרר אותם מתוכינו.

מנגינות מלטפות את הלב, נשלחות ללב אחר ויוצרות חיבורים עם עצמנו ועם אחרים לנצח.
להיות ב'מצב שירה' זה להיות במצב אהבה לעצמי ולסובבים אותי ממקום קדוש של תפילה.
מי שחווה רגע כזה יודע כמה קשה לתאר אותו במילים. כי הוא מעבר למילים ולפני המילים,
ואחרי המון נסיונות שלנו לצאת לחופשי מכלא העצמי.

יצא לי מזה שיר…

עוֹף הַקּוֹל

כֵּן, זוֹהִי צִיפּוֹר
זֶהוּ עוֹף
זֶהוּ הִדְהוּד
זֶהוּ שִׁיר שֶׁעוֹבֵר בֵּין הָעוֹלָמוֹת
שֶׁנִּשְׁמַע בָּעֵירוּת וְגַם בַּחֲלוֹמוֹת
שֶׁנּוֹגֵעַ בֶּאֱמֶת וּבְכָל הַנְּשָׁמוֹת
זֶהוּ עוֹף הַקּוֹל
הוּא נִשְׁאַר גַּם אַחֲרֵי שֶׁהַגּוּף כְּבָר לֹא
קַיָּים.
הַוִּויֽבְּרַצְיָה שֶׁלּוֹ מַמְשִׁיכָה לְהַדְהֵד לְעוֹלָם
תְּנוּ לוֹ לָעוּף
תְּנוּ לוֹ לִנְסֹוק
תְּנוּ לוֹ לְהַרְגִּישׁ וּלְרַגֵּשׁ
לְהַקְדִּישׁ וּלְקַדֵּשׁ
תְּנוּ לוֹ גַּם לִשְׁתֹּוק לִפְעָמִים
לַהֲפֹוךְ לְחֹול
לֶאֱסֹוף אִיתְּכֶם גַּרְגְּרִים
לִהְיוֹת הָ(כְּ)קוֹל

 

עוף הקול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.