היום חשבתי על המילה רצף (בה מסתתרות גם פרץ – צרף).
ביוגה ישנם רצפים שונים של תנוחות הבאות אחת אחרי השנייה.
הרצף הוא משמעותי ובעל כוונה.
בסוף כל חודש אנחנו מתרגלים בשיעור יוגה 'פראניאמה',
כלומר – מתרגלים את הנשימה ואת השליטה באנרגיית החיים שלנו.
בתחילת השיעור כולנו שוכבים על המזרן בתנוחה שנקראת
'סובטא בדהא קונאסנה'.
בתנוחה הזו האיזור התחתון של האגן ואברי המין פתוח ומשוחרר
וגם האיזור של בית החזה פתוח, פרוש מורם ורחב.
שני איזורי הבושה משוחררים ותמוכים. המרחב מוגן ומכיל את השיחרור.
לרוב התלמידים לא רוצים לצאת מהתנוחה כי הגופנפש חווה כניסה
עמוקה פנימה. כל מסע השבוע והסטרס העמוק משתחרר ועייפות
טובה ומרפאה נכנסת לאיברים…
גם בטבע יש רצף-
הרצף היומיומי בבריאה פורץ בהתעוררות עדינה של היום,
השמש יוצאת לאור, בצהריים היא בשיאה ואחרה"צ-בין הערביים שוב
שוקעת. החוויה המעגלית הטבעית פלאית הזו שוב ושוב נמנעת
מאיתנו בגלל הריצה היומיומית אחרי מה יהיה, מה נעשה ואיזו
פיסגת הר מחכה לנו.
התחרות עם הטבע והטבע האנושי מסתירה חיבור טבעי שמבקש
להתפרץ כל הזמן.
בכנות, עד כמה אנחנו מחוברים לגוף שלנו, לנשימה, לקול, לשמיים,
לאדמה, לצמחים, למזון?
במהלך השיעורים אנחנו מצטרפים אל הרצף בטבעיות עד שמגיעים
לרגע בו הגוף והרוח שבתוכו מוכנים ומבקשים לפצוח בשיר,
לנוח, להתעורר כתינוקות, לגדול, למות ולחזור שוב אל החיים. יומיום.
איזו מתנה נפלאה.
במיוחד בתקופה הזו אני חווה את השיעור כמטען של אנרגיה תומכת
למהלך השבוע. מאושרת שזוכה לתת את המתנה הזו.
אנחנו נזכרים בקול הטבעי האמיתי שלנו ומתרגלים רצפים שתומכים
בהעזה לשחרר אותו החוצה, גופנית (דרך יוגה וצ'י קונג) וקולית.
