מכירים את זה שמרב קולות רבים ושונים שאתם שומעים, אתם הולכים ביניהם לאיבוד וכבר לא יודעים למי להקשיב?
מי אמר לך תשתקי? מי קרא לך זייפן? מי הושיב אותך בפינה ואמר לך להתנהג יפה?
מתי הרגשת לאחרונה פרץ של שמחה, תשוקה ואהבה פורץ מתוכך וחנקת אותו?
כל הרגשות הללו ממלאים את כלי הנגינה שלכם שהוא אתן.ם – א.נשים יפים, מוכשרים, אמיתיים, כנים ואותנטים
שנאלמתם דום.
מה איתי? היכן הקול הטבעי הראשוני שמדבר
אליי מתוך השקט הפנימי ומדריך אותי?
אנחנו נולדים עם הקול הזה ומפסיקים להקשיב לו בגיל מאד צעיר. משהו בתוכינו לומד להתעלם ממנו, להזיז אותו
הצידה כדי לרצות את הסביבה, כדי להיות כמו כולם, כדי לא לפחד מהעולם. אנחנו לוחשים, שואגים, צוחקים
ומשמיעים המון קולות של אחרים.
מתרחקים מעצמינו. שוכחים מי אנחנו ואולי אפילו מקדשים את השיכחה הזו. ואז יום אחד הנשמה והקול הזה
דופקים מבפנים. מבקשים לפתוח את הדלת הנעולה, לצאת מהעור, להיות שוב גוף של אור, להשמיע את הקול
המושתק, לצעוק את הצעקה שנחנקה לפני שנים כשהיינו קטנים.
•
ב- 3 שיחות שונות שהיו לי היום עם תלמידים דיברנו על כך שיש קול אחד
או שניים שאנו משתמשים בהם אך רוב הקולות האחרים מושתקים.
כשאנחנו מתרגלים את "דרך הקול" יש התקדמות והתפתחות בתוך ההשתקה (מקבלת תגובות מרגשות מהשטח
והלב שמח ופועם בהתרגשות), ויחד עם זאת מתחילים לראות יותר בבירור שיש לנו עוד המון קולות שלא באים
לידי ביטוי.
אי שם עמוק בתוך תוכינו טמונים קולות רבים שמבקשים לצאת לאור
הם גועשים ורוצים להתפרץ. אנחנו שמים להם ברקסים, מאפשרים להם לצאת פתאום אבל רק לרגע.
הם לא מאומנים ולא מאוזנים.
כדי שהם יצאו עלינו לשכוח את הדרך שבה אנחנו רגילים ללמוד מבית הספר. צורת הלימוד הזו לא מאפשרת לנו
להיזכר במה שהנשמה, האיברים, הנשימה וחכמת הלב והגוף יודעים וזוכרים באופן טבעי.
צורת הלימוד הזו משתיקה ומנתקת אותנו מהחיבור לעצמינו ולעולמות אדירים של דמיון ויצירה שקיימים בתוכינו.
לפוטנציאל של איברים שמתרגלים למספר מצומצם של תנועות. לקול שלנו שרגיל לצאת מתוכינו בצורה מסוימת וקבועה.
ומה רבים הגוונים, הצבעים, הקולות והתנועות שלנו? אנחנו יצורים פלאיים שמשכיחים מעצמם את יפיים, שמתנתקים
מהמקור, שחיים בתוך כלא פנימי וקושרים את עצמינו בכבלים.
