יש רגע שמפתיע ומרגש אותי כל פעם מחדש: כשאני מנחה סדנאות בסטודיו 'דרך הקול', בחברות וארגונים,
בטיולי-סדנה – יש שלב בו אני מדברת על צ'אקרת הגרון- אזור מאד טעון אצל רוב האנשים, תעלת הביטוי
בה המעיין נובע או לא נובע.
אני מראה למשתתפים את התמונה המוכרת של בת הים הקטנה ואורסולה 'הרעה'. בתמונה אורסולה מחזיקה
את כדור הקול של בת הים ולוקחת לה אותו.
אני שואלת אותם, למה אורסולה לוקחת לבת הים הקטנה את הקול שלה? בדר"כ התשובות הן: כדי שתוכל
להתנשק עם הנסיך, כדי שתוכל להתחתן איתו ועוד.
ואז אני עונה: בת הים מוכנה לוותר על קולה בשביל שיהיו לה רגליים שתוכל לעמוד עליהן.
אני שואלת: כמה פעמים בחיים אתם מוכנים לוותר על הקול כדי לעמוד על הרגליים? ברגע הזה אנשים
מנגבים דמעה או מתכווצים.
אנשים מוותרים על קולם האמיתי בשביל להתפרנס, בגלל החשש מבן הזוג, הפחד להישאר לבד, הפחד מביקורת
מההורים או מה יחשבו עליהם… חושבים- איך הסביבה תקבל אותי 'החדש', איך אני יכול לעשות להם את זה,
להיות אנוכי ולהפוך למישהו אחר?
שאלו את עצמכם-כמה פעמים בחיים ויתרתי על קולי כדי לעמוד על הרגליים? מתי שתקתי כי פחדתי להראות את
העוצמה של מי שאני באמת? האם זה היה נכון לאותו הרגע וההרגל הזה נמשך? הייתי רוצה שזה ישתנה?
אני למדתי מאורסולה המכשפה שמי שכביכול עושה לי רע, בדר"כ נותן לי מתנה גדולה ומעורר אותי לקחת אחריות.
לבחור לעמוד על רגליי, להשמיע את קולי, לא לשתוק יותר, להפוך את הקללה לברכה.
