מתי דיברת עם הנשמה שלך לאחרונה?


"…ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי/ מול ירח מאיר את דרכך שוב אלי'
נפרסו ונמסו מול מגע של ידייך
באוזנייך לוחש שואל/
מי זה קורא לך הלילה הקשיבי/ מי שר בקול אלייך אל חלונך/ מי שם נפשו שתהיי מאושרת…"

 

הנשמה שואלת: למה את מתעלמת ממני,  סוגרת אותי בפינה חשוכה ואפלה, מסתירה ומכבה אותי,
מתעלמת מהנשימה ומהמנגינה שלי? אני קוראת לך שם מבפנים. את שומעת?!

את לא עונה. שתיקה, שתיקה של שנים ומידי פעם איזו תנועה עדינה שמייד נדחפת הצידה. תשתקי.
מה את חושבת לך?
מי את שתשמיעי (ואפילו רק לעצמך) את המחשבה הזו שיכולה להפוך למילה,
שיכולה להשמיע קולה…

דממה. ואת כבר לא יכולה, את רוצה לצעוק, להגיד לכל העולם כמה את פגועה וחבולה.

 

כמה כוח התנגדות את משקיעה כדי להשתיק את עצמך.

 

שלא תגידי בקול רם את האמת. שאת יפה, חכמה ונהדרת, כי אז יכעסו עלייך ויצחקו עלייך, יחשבו שאת מוזרה,
טיפשה ולא שווה. כל הגוף כבר כואב מהשתיקה.

דיי מספיק, אני אפתח את הדלת ואסתכל. הכל נראה כמו עיניים, כמו שמיים. מה שיותר עמוק יותר כחול.
אני פותחת את הפה ומתחילה להוציא אנחה קטנה, ואח"כ גדולה. פותחת עוד קצת את הפה ומוציאה
קצת בחשש מילה. ואז… צועקת צעקה גדולה ושואגת את כל מה שאני מכילה. דיי, זה לא יישאר שם בפנים.
הכל יתרוקן, יתנקה ויתחיל מהתחלה.

את נשמה גדולה, את נשמה יפה. ואז מגיעה גם מנגינה שנוגעת בך בפנים, בכל החלל החדש והענק שנוצר
שם. מנגינה שמרטיטה את הלב, הכליות, הבטן, הכבד, הסרעפת, החזה, אברי המין. את כל הגוף.

הנשמה שלך שם בפנים כל כך שמחה! מתמתחת, מתפנקת, משתרעת, כמו חתולה. כל המקום הזה פתאום שלה.
ורואים אותה – כמה היא נפלאה.

אני כל כך מאושרת ושמחה, היא אומרת לך באנחת רווחה. טוב לי. אני רואה, אני אוהבת אותך – את משיבה לה.
ואז היא שרה לך בקול גדול: אני כאן, הכל פתוח, הכל בטוח. את בריאה, את אהבה, את ילדה של השכינה.

מוזמנות ומוזמנים לבוא לסטודיו דרך הקול לשבור את קשר השתיקה.

 

הנשמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.