כולנו אוהבים לראות תמונות של תינוקות וילדים משחקים בחול, ברגעי חסד אנו מתבוננים בהם בתום,
בגעגוע, והלב כמה ומשתוקק להיות שם גם, להרגיש שוב את הילד שמשחק בתמימות בחול.
החדשות הטובות הן שאין צורך להתגעגע. אפשר פשוט להתחבר פנימה ולגלות שהתינוק המתוק
להפליא הזה, הילד שמשחק בחול והתום, השקט והיופי נמצאים אצלנו, כאן ועכשיו.
"הילד הזה הוא אני".
הקצב שלנו, בעיקר זה המהיר, אבל גם האיטי – עלולים להקשות
עלינו לחוות את התחושות הנעימות האלה.
האחד יש לו קצב איטי, תמיד לא מספיק, מרגיש שלוחצים אותו, חווה חוויה של ערך עצמי נמוך,
מקנא באלה שיכולים לעשות יותר מהר ומצליחים ועוד ועוד וריאציות כאלה ואחרות שכולנו מכירים.
נקרא להם החולמניים, המרחפים, הלא מחוברים.
השני יש לו קצב מהיר, תמיד מסיים לפני כולם, משתעמם כי הקצב של כל מי שסביבו נורא איטי,
רץ קדימה ומרגיש בודד כי אין לו עם מי לחלוק את החוויות שלו. ומסביבו לוחצים אותו – 'לאן אתה רץ,
לאט לאט…' בעלי הקצב הזה הם הרבה פעמים אנשי קריירה, משימתיים ועסוקים שמדחיקים
ומזניחים את הילדים שבתוכם.
הילדים הפנימיים שבתוכנו מרגישים נטושים על ידנו
כאשר אנחנו לא בשלום עם הקצב האישי שלנו
ב'דרך הקול', אנו מתבוננים בנשימה. מתרגלים תרגיל נשימה בקצב איטי ולאט לאט מגבירים את
הקצב – ואז מה קורה? יש לנו תגלית מאד מרגשת: יש אפשרות לקבל את הקצב האישי שלי, להנות
ממנו ולא להשוות אותו לקצב של האחר. אפשר אפילו להבין ולקבל את הקצב האחר ולדעת שאפשר
לשתף פעולה ולחבר בין הקצבים.
יש גם אפשרות לקבל השראה מהקצב של האחר. להאט מעט את הקצב שלי או למהר אותו.
הבחירה בידיי ובמהלך התרגול אני מגלה בשמחה שאני מוכשר, שאני בכושר, שהכלי שלי כבר יודע
לשחק עם הקצבים. הקצב האישי שלי הופך מאויב לאוהב.
שני סוגי הקצבים נותנים לנו מתנה: הקצב האיטי מחבר אותנו לפשטות, לתמימות, להליכה בשלווה
בדרך, ליסודיות, עומק והתבוננות. הוא מוציא אותנו ממעגל השגרה, הלחץ והתעוקה.
הקצב המהיר מחבר אותנו ליוזמה, לעשייה חיובית, למימוש עצמי, ליצר וליצירה ועוד.
•
אתמול בשיעור הקולי הקבוצתי תלמידה יקרה שלי עוצרת ואומרת:
"בין משפט (מוזיקלי) למשפט נשאר לי אוויר, אין לי מספיק זמן להוציא אותו כדי להתארגן לקחת
אוויר למשפט הבא.
אני מקשיבה, מאטה את הקצב לכל הקבוצה. איך עכשיו? "ככה ככה", היא עונה.
ומתוכי זה מה שעולה ואני מספרת:
כשתינוק נולד כולם קשובים לקצב שלו, הוא רעב – מייד יגיע האוכל. הוא ישן – מייד כולם הולכים
על קצות האצבעות. הוא בוכה – כולנו מנסים להרגיע אותו.
אבל די מהר נגמרת לנו הסבלנות להקשיב לקצב האיטי שלו, ואנחנו דורשים ממנו מהירות.
אנחנו כולנו התינוקות האלה, חווים את חוסר הסבלנות של כל העולם לקצב הזה.
אנחנו מתחילים לשאוף שאיפות קצרות ושטוחות שלא מכניסות את החיים והשמחה אל קירבינו
ונושפים נשיפות ארוכות מידי כדי לרצות את כולם ולרוץ אחרי הזנב של עצמינו.
אם זה מוכר לכם ואתם שואלים איך מפסיקים את הדפוס הזה –
התחילו להתבונן בנשימה, להשוות בין אורך השאיפה (לקיחת האוויר) לאורך הנשיפה
(הוצאת האוויר). זה השלב הראשון וכדאי להקדיש לו את הזמן בסבלנות ואורך רוח.
