רוצה לשתף אתכם במילים שכתבה תלמידה ב"דרך הקול" (שווה לקרוא עד הסוף):
"ההעזה להשמיע קול – תהליך עם כ"כ הרבה רבדים. חוויה שלמה שמזמינה אותי לבוא להיות פשוט
אני – ומזינה אותי. חווייה שכל פעם מחדש פותחת את הלב עוד קצת ועוד קצת ומאפשרת להיות
בנוכחות רחבה יותר עם עצמי ועם מי שרואה אותי. לעשות אהבה ביחד עם הרבה אנשים.
להסכים שיראו את כל הרגשות שבי, להסכים לבלוט, לא להקטין את עצמי ואת קולי, להיות חופשייה
עם הגוף שלי. לעבור דרך מקומות שקשה לי לראות בעצמי, להסכים להרגיש אותם –
ולהעז להמשיך לשיר.
אי אפשר לזייף אותנטיות בשיר
השירה סוללת דרך להיזכרות במהות. מי אני? מהו הקול המיוחד שלי? מה אני רוצה להגיד?
מה אני רוצה להעביר? מה אני רוצה להבליט ומה אני ממש לא יכולה להסתיר יותר? אני מתאמצת
לא להוציא את הדבר הזה, אני מחזיקה משהו בגוף שלי בכוח. גוף שמח זה גוף משוחרר, רפוי…
אולי אני מחזיקה את הדבר הזה בלסת? ביציבה שלי? בעורף? מה יקרה אם אפסיק לשלוט ולהחזיק?
מה יקרה אם אוציא את הקול שלי כמו שהוא משתוקק להיוולד ולצאת? השירה משפיעה על הגוף
והגוף משפיע על השירה ובשיעורי "דרך הקול" אין ביניהם פירוד…
ההעזה להשמיע את הקול האמיתי שלי
היא קודם כל להעז להשמיע אותו לעצמי
כן, זה הקול שלי, והוא מיוחד, וככל שאני משתמשת בו יותר הוא משתנה ויש בו תנועה. גם בחיים,
לכל דבר יש תנועה… הגילוף הזה של להגיע לקול המזוקק זהו תהליך מרתק, מסקרן, מכאיב, יפה,
מרגש, מתסכל ומעצים. הרגש עולה מתוך החוויה, אני מתקרבת אל הקול האמיתי שלי, אי אפשר
להסביר את הרגע הזה במילים.
זו שמחה ששוטפת את הגוף במים של געגוע למהות ולאמת שעם השנים כוסתה וכוסתה. המהות הזו
היא גם אותה הילדה הפנימית שבתוכי. חשבתי שהגעגוע יירגע אבל ככל שאני ממשיכה לשיר הוא רק
הולך ומתעצם. המהות כ"כ משתוקקת להיות כולה בחוץ, באור. לשיר זה כמו לצאת מהחושך אל האור.
לשיר אי אפשר בכאילו
כששרים- משהו מתעורר ומעיר את כל איברי הגוף ואת כל המגירות שבנשמה.
מעיר וגם מאיר. זה הדבר היחידי שמצליח לגרום לי להרגיש ממש חיה. כשאני משמיעה את הקול שלי
בקבוצה- הקול מקבל תהודה, הדהוד. אני לא לבד בעולם, אני רוצה שישמעו אותי, אני מושפעת
מאחרים ומשפיעה עליהם. מישהו רואה איזשהוא חלק נסתר בתוכי שיוצא דרך השירה….והופ, החלק
הזה מקבל יחס מהעולם. סוף סוף ראו אותו והוא אומר – "יש! תודה! סוף-סוף אני לא בלתי נראה".
זה מאד חזק ועוצמתי לקבל מראה.
אני לא אותו האדם מאז שהתחלתי לשיר. לא ידעתי שאני אוהבת לשיר, לא ידעתי שאני יודעת לשיר,
שאני רוצה לשיר. הולכת לישון ומדמיינת את עצמי שרה מול אנשים וכל הגוף שלי נשטף באדרנלין וחיות.
משפטים משירים שרים את עצמם בראש שלי בלי שאני מבקשת…
לשיר זו דרך להתאמן בלהיות נוכחת ולזהור
זו דרך לאהוב את עצמי גם אם היום הרגשתי ששרתי בכלל בכלל לא כמו שרציתי, התבאסתי ושנאתי
את הקול ואת הגוף שלי. אני נאספת… לומדת משהו על עצמי ונזכרת שיש תנועה ודרך ואני בוחרת
להיות תמיד עם הקול והגוף שלי באהבה.
לשיר זו לא פעולה שנועדה רק לזמרים. לכל אחד יש קול אחר שמייחד אותו מאחרים, וזו עובדה.
כשאני לא משווה את הקול שלי לזה של אחרים, אלא נשארת בסקרנות של – "מהו הקול האמיתי
הייחודי שלי?" – אני מגלפת אותו והוא נגלה אליי…הדרך לשם לא קורית ביום אחד, צריך סבלנות,
רצון, העזה ויכולת להנות מהתהליך. יש בו קלילות ופשטות. במילה קול נמצאת גם המילה קל.
להשמיע קול זה הדבר הכי טבעי בעולם, זה הדבר הראשון שתינוק עושה כשהוא נולד.
אני בדר"כ לא יוצאת בססמאות וקלישאות אבל עכשיו אגיד בלב שלם:
ממליצה לכל אחד להעז להשמיע קול – זו חוויה שתשנה לכם את החיים.
איך מרגיש אדם אחרי שהעז להשמיע קול? אחרי שהתחיל לגלות את הקול הייחודי שלו?
איך מסתובב אדם כזה בעולם, מדבר, מתקשר, הולך, צוחק, חושב? איזו זוגיות הוא יוצר?
אילו חיים יש לו?
לא תדעו אם לא תנסו!".
•
מזמינה אתכם לבוא לחוות בעצמכם את "דרך הקול", תלמידים אומרים שהיא משנה להם את החיים,
אני חושבת שאנחנו לא משתנים אלא חוזרים להיות מי שאנחנו. ב"דרך הקול" תוכלו לבטא את עצמכם
ולגלות מהו הקול המיוחד שלכם. שיעור ראשון במתנה.
