אתם יודעים, במשך השנים אני פוגשת מאות תלמידים שיחד איתם תירגלתי את 'דרך הקול'.
למבוכתי הרבה פעמים לא זוכרת את שמם. כל כך הרבה פעמים חוזרת על עצמה הסיטואציה
שמישהו קורא לי 'אילת, אילת…' , קופץ עליי ברחוב, מחבק אותי.
אני מחייכת ולא תמיד זוכרת מהו השם מאחוריי הפנים המאירות.
אבל! תופתעו או לא, מה שאני כן זוכרת זה איזה שיר הם שרו בשיעור. ברגע שאני מזהה אותם
לפי השיר – ההתרגשות גדולה, העיניים נוצצות. הם מזכירים לי את שמם, איפה למדו אצלי –
בסטודיו בת"א, בבית ספר למשחק, בסדנה… ואני נפעמת לראות לפניי אנשים שגדלים ומתפתחים
במסעם.
שיר הוא משהו שיושב לנו בגוף במעמקי התאים, מחבר אותנו ללב, לריאות, לבטן, לרצפת האגן,
לנשמתנו. אנחנו נוטים לשכוח את זה. אנחנו כלי נגינה חלול ומהדהד. אנחנו שוכחים אבל הגוף
והנשמה בעומק זוכרים ומהדהדים את הרגע הזה והכל פתאום חי.
בשבילי אני הוא הכלי. השירה והמוזיקה, התרגול הגופני דרך היוגה והצ'י קונג מחזירים אותי אלי.
קרה לכם רגע כזה ששכחתם מי אתם? פתאום מישהו הזכיר לכם שיר ששרתם בפרץ חיים או
יצירה שיצרתם בהתלהבות, כמו משחק ששיחקתם עם ילד או טיול בטבע או שיחת נפש מלב אל לב?
בכל הרגעים הללו ועוד…אתם קרובים לעצמכם, מחוברים להוויה, מרגישים שמחה פשוטה.
בשיעור האחרון אחת התלמידות אמרה לי:
"לפעמים אני מתעצלת להגיע אבל כשאני כאן אני חוזרת לחיים. אני מחפשת בבית שירים ביוטיוב,
מגיעה למחוזות חדשים, מרגישה איזה שיר קורא לי לשיר עכשיו, להתאמן עליו. הגוף שלי ממש
הופך למנגינה…"
לפצוח בשיר קבל עם ועדה. ההתרגשות כל כך גדולה: הגוף רועד, הידיים מאבדות שליטה,
הרגשות יוצאים מאיזון ומתפרצים, הדמעות זולגות, ככה פתאום מתפרצות ואי אפשר לעצור אותן.
והקולות של כל אחד ואחת קולחים ושוצפים… מתבוננת בפליאה ובהודיה ענקית בנס הזה,
באינטימיות ובחיבור של כל אחד מאיתנו לעומקים של עצמו.
מתבוננת בהעזה שלנו לתת לעצמנו ולעולם את ציפור הנפש היפהפיה הנפלאה שהיתה סגורה שנים
בתוך כלוב סגור ומסוגר של כאב, פחד או חוסר אמונה בעצמי, ביופי שלי, בידיעה שאני אחד מהילדים,
מהפרחים של אלוהים שראויים לפרוח במלוא הדרם בגינה של אלוהים.
"ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזו לא אראה עוד / עד יום מותי
עבר אותי אז רטט של שמש / אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום".
(נתן זך).
י
אתם יודעים למה לשיר זו עבודה פנימית?
כי אנחנו לוקחים אוויר מבחוץ בשאיפה, הוא נכנס פנימה, עובר דרכינו
עיבוד ואז יוצא מבפנים החוצה בניגון ובמילה. נ.ג.נ- נפש גוף נשמה.
במהלך כל היום מרגע ההתעוררות, אנחנו מגיבים למה שאנחנו רואים,
שומעים ומריחים. כשאנחנו מתאמנים על עבודה מבפנים החוצה אנחנו
מחזקים את עמוד השדרה הפנימי והחיצוני שלנו. מפסיקים להגיב
ומתחילים להקשיב עם הנ.ג.נ שלנו, כלי הנגינה, נפש גוף נשמה.
באורח פלא פתאום נופלים מכתפינו משאות כבדים שאנחנו נושאים על
כתפנו שנים רבות. רוב הזמן הם משאות לא שלנו.
אנחנו מעדיפים לסחוב אותם על כתפינו, להאשים את כל העולם שכבד לנו
ולא לשחרר, לא לקחת אחריות על המשא והמסע שלנו…
כל אלה תובנות שעולות בשיעור 'דרך הקול' ויוצאות לאור מפי תלמידותי.
כשאני במסע ונושאת את המשא שלי אני לא מזייפת – אני שרה את השיר שלי.
אז, לא להחזיק את המשא למישהו אחר, זה לא התפקיד שלנו.
