"בנקיק נסתר בצוקים
איילה שותה מים
מה לי ולה אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי אלא נסתר
אילה מה לי ולה
מה לי ולה
מה לי ולה
אילה מה לי ולה
אלא אהבתי"
(יונה וולך)
זהו שיר שאני מאד אוהבת שמלמד אותי לתת אמון
בתהליכי החיים, לדעת שרב הנסתר על הגלוי.
לדעת, כשאני סומכת על הדרך אני מתחברת לגוף האהבה שבתוכי, ולהפך.
האיילה יודעת להגיע לנקיקים הכי נסתרים בצוקים ולשתות מן המים – כמו היכולת שלנו להגיע לנקיקים
הנסתרים של הלב ברגעים של קלות, רכות ועדינות. להתחבר לזרימה הנובעת של מעיין האהבה.
כשהרגליים קלות כאיילות אפשר להבחין ביופי, לא מתוך קושי, סבל, יזע ומאמץ אלא מתוך הנאה ושמחה.
השיר מתאר את הרגע שבו אנו חווים געגוע עצום למשהו נשגב שמעל חיי היום יום. רגע שכולנו יכולים
לחוות כשאנו מעזים לעצור, לא לחשוש ולא לחשוד. השירה היא אחת הדרכים להתחבר לשם.
אלו רגעי חסד של אושר, אמון, אמונה, שמחה ואהבה נקייה, פשוטה וטהורה.
בתמונה איור קסום מיסטי מלא באוירת הנסתר עם איילות שרכשתי משיה ריקמנס הנפלאה.
לשיה שפה מאד עדינה וייחודית לה שלוקחת השראה מעולם הטבע, הנפש, נשיות, אמהות ועוד.
•
לפי אמונה של המון פילוסופיות רוחניות, דתות, הקשבה, ידיעה פנימית, רגשות, סיפורים,
הגענו הנה לעולם הזה מעולם של רוח גדולה ואדירה.
כל מסע חיינו הוא בתוך הכלוב של הגוף, הכלוב של הצלעות. בתוך הגוף המופלא הזה
(שמעיק עלינו הרבה פעמים) עלינו למצוא את החופש – בעזרת הרוח שמפעמת בנו.
מסע החירות נמשך לאורך כל הדרך מינקות ועד זיקנה. בכל גיל ההזדמנויות מחליפות צבעים וגוונים.
הקשיים עשויים להפוך להזדמנויות. הכל תלוי בנו. האם ניתן אמון במסע החיים?
האם נתחבר לאמונה ברוח גדולה יותר מאיתנו שמפעמת
בכולנו ומחברת אותנו?
רגעי חסד מדליקים פנסים בתוכנו. כל מי שמגיע אלי לשיעור בוכה בפעם הראשונה שהוא שר,
בכי שמתואר כשמחה, כהקלה, כהעזה לבחור להראות את היופי של הנשמה. וכשאנשים שרים יחד
קצב הלב והנשימה מתחברים. הנשמה מרגישה משהו שאי אפשר להסביר במילים.
רק החוויה רוטטת בעדינות ועוצמה.
