לפני כמה ימים הטלפון מצלצל, אני עונה ושומעת קול של איש צעיר: "היי אילת, קראתי עלייך באינטרנט
ואני רוצה לבוא ללמוד אצלך". אמרתי לו: "ספר לי מה ליבך מבקש".
"אני רוצה לשיר" . "נפלא. אתה יכול לספר לי איך מרגיש הרצון הזה?"
"רוב הזמן אני מרגיש מנותק, לא מחובר לגוף שלי.
כשאני שר אני מרגיש שהכל מחובר.
כל החלקים שלי מחוברים אחד לשני, והרגש שלי רוצה לעבור דרך הגוף ולצאת החוצה. ראיתי שאצלך
עובדים גם עם הגוף. תרגלתי פעם קצת יוגה והרגשתי הרגשה מאד דומה. אני רוצה לבוא לנסות."
מה אני אגיד לכם, אני מאושרת לשמוע שזה מה שמניע אדם לרצות לשיר. בשבילי השירה היא כלי לחיבור
כל החלקים שבתוכי. היא אפשרות לאסוף ולעורר את הגוף, הרגשות, את הכמיהות, הרצונות ולהוציא אותם
לאור. גם להתרוקן וגם להתמלא בעת ובעונה אחת.
אז תודה לך איש צעיר עם קול נפלא, שמבקש להישאר בעילום שם. אני מאד מכבדת את הרצון לטפח
ולהשקות את הזרע הקטן שנובט, לגדל את הכנפיים לציפור הנפש ולקול שלנו הנהדר.
•
בעולם המערבי מגיעים ההישגים וההצלחות בדר"כ תוך כדי ניתוק בתוכנו
ולא ע"י חיבור לעצמנו. למשל:
"אני מאד מפותח בראש, חושב, לומד, קורא ומתפתח אבל הגוף עייף, סגור, שמן, רופס, לא רוצה לזוז, כואב…"
או להפך – "אני גמישה, זריזה, הגוף שלי מלא במיומנויות ויכולות, אבל המצב הרגשי – על הפנים".
התורות העתיקות מדברות על ראיית גוף ונפש כאחד. אורח החיים ההוליסטי אותו אנו חווים בתרגול היוגה,
הצ'י קונג והשירה, מחייב אותנו לחבר במקום לנתק, מלמד אותנו דרך העשייה לגלות את כל הניסים שחבויים
בתוך גישור הפערים.
אנו מחברים את התנועה לשאיפה ולנשיפה, מגלים שברקמות ובמחשבות טמון ידע ישן שכבר לא משרת אותנו.
תרגול "דרך הקול" נותן לנו עזרה דו-כיוונית, גם מהגוף וגם מהנפש.
תלמידה אהובה אמרה אתמול – "יש לי תובנה!" :
"חשבתי שאני מאד מאד מודעת ואז גיליתי במהלך תרגול הגוף שיש כ"כ הרבה דברים שאני לא יודעת שאני
יודעת, ואין לי מושג על קיומם! כמה טוב לתרגל ולגלות שיש בי כ"כ הרבה פוטנציאל, שאני יכולה לעשות הרבה
כדי לעזור לעצמי, לתקן ולהפוך אותי לאדם יותר שמח ומאושר. לא בא לי ללכת הביתה…"
