ב- 2003 לימדתי בבית כ- 20 תלמידים פרטיים בשבוע בסלון ליד הפסנתר. היה לי תיאטרון
מוסיקלי בשם 'הג'ונגל המוסיקלי' (חלום שהוגשם). תרגלתי צ'י קונג וקונג פו בפארק עם המורה
תבור דמארי ובבית בסלון שיעורי איינגאר יוגה עם אבי אובלס שהיה ועדיין המורה שלי עד היום.
לימדתי ב-3 בתי ספר למשחק, הייתי מוצפת בעשייה וגם אישה ואמא לשני ילדים. והרגשתי שאני
רוצה משהו חדש, מקום שאליו יבוא כל מי שרוצה להיזכר בחדוות השירה, שמחת הלב, הגוף,
הנפש והנשמה.
יצאתי לחיפושים בשכונה. מצאתי חדר קטן ברחוב שפינוזה בת"א וכמעט החלטתי עליו. חזרתי הביתה
ואמרתי לאבי שאני רוצה לגדול. באותו היום גיליתי שבקומה מתחת לבית מחכה לי המקום!
שברנו קיר, ניקינו, צבענו עם המון עזרה מתמיר פלג, חבר טוב. בפשטות וצניעות (וכך נראה המקום
עד היום-פשוט, צנוע ומלא ברוחם הטובה של כל הבאים אליו מכל רחבי הארץ).
ביום בו פתחנו את הסטודיו אבי נסע לחודש לפונה לפגוש את איינגאר בפעם הראשונה…ואני,
בחיל ורעדה וחרדה שמתי את כף רגלי על השביל החדש.
מה יהיה? אולי אף אחד לא יבוא? מה את חושבת לעצמך?
איך את מעזה? מה את יודעת בכלל?
התקשרתי לאח שלי וביקשתי – 'אם לא אצליח לשלם את החודש הראשון תוכל לעזור לי'?
'את תצליחי', הוא אמר לי. באותו יום 3 תלמידים ביטלו. עדיין לא היה בי ארגז כלים של חשיבה
חיובית ושינוי תודעה במודע. אבל בפנים עמוק היתה ידיעה.
מצאתי את עצמי עומדת בסטודיו מול המראה, מחליטה לחייך
חיוך רחב ואומרת לעצמי: 'אילת, את מדהימה, את נפלאה,
אני אוהבת אותך ואת תצליחי בגדול, בענק'. באלה המילים בדיוק.
יומיים אחרי כבר קיבלתי טלפונים מ- 3 תלמידים חדשים. מספרת לכם, לכל מי שמתחיל להגשים חלום.
יש דרך לעבור והדרך טובה ומיטיבה איתכם תמיד, גם כשהיא קשה ומכאיבה (מניסיון).
ההעזה היא לשים את הרגל על השביל. לא לפחד. לבוא כמו תינוקת שלא יודעת וכמו זקנה שיודעת
וכמו צעירה שלא חושבת ופועלת. נעשה ונשמע, נעשה ונשמע, נעשה ונקשיב. התמדה יחד עם הפחד
ועם האומץ, עם השמחה ועם העצב, עם הלבד ועם הביחד. ואני בדרך בשמחה גדולה פותחת
ליבי וקולי אליכם.
השמיעו את קולכם בעולם. תחלמו בגדול.
המון תודה לכל אלפי התלמידים שהם המורים הכי גדולים שלי.
