קרה לכם שברחתם מאירוע חברתי/קבוצתי, ממש נסתם על נפשכם, כל עוד רוחכם בכם? או פשוט ישבתם, סבלתם,
מוחכם רצוץ מחשבות ושיפוטים עצמיים והתפללתם שהסיוט הזה כבר ייגמר?
קרה לכם שהסתכלתם על אדם מאד כריזמתי, וורבלי, חד לשון וחשבתם – "הלוואי שהיה לי 10% מההעזה שלו"?
קרה לכם שהייתם צריכים להציג את עצמכם בכמה מילים ולא יכולתם פיזית להוציא הגה מהפה, או שכל מה שהצליח
לצאת זה גמגום מביש?
אולי באירוע משפחתי, בחגים, בלימודים, בסדנה או מפגש חברתי…
לב דופק. רעד. הזעה.
הלוואי שתבלע אותי האדמה…
רק להיות כמו כולם. שרק לא יראו לי.
כמה הערך שלנו נשען על השוואות לאחרים. תלוי וחיצוני. הופך לקטן ואומלל ברגע אחד.
•
גם אם "אני כזה" ו-"אני כזאת" – זה לא חקוק בסלע. אפשר גם אפשר להעלות את הערך. לבנות לו קרקע,
להשקות ולהפריח אותו. מותר לך להרגיש ראוי. מותר לך להרגיש עוצמה. להיות מי שאת. מי שאתה.
זה שהאנשים הקרובים רואים ואוהבים.
השירה היא כלי יוצא דופן כי היא פשוט מראה.
מראה את התוך והפנים. אי אפשר לשקר בה. היא מאפשרת לנו להיות פגיעים. להוציא את כל מה שבמחבואים.
לגלות שהמנעד הרגשי והקולי שלנו רחב. היא מחזקת בנו נוכחות. זה אני, עומד כאן עם לבוש אבל ערום.
לעשות טיולים עם הקול שלי, לצאת איתו להרפתקאה, לגלות בו שקעים, דרדרים, עלי כותרת, ניצנים.
זה מאפשר לי לאהוב אותי יותר ויותר.
תלמידים שלי מגלים לי שהשירה עוזרת להם גם לדבר. הקול ברור וחזק יותר. פחות ופחות מפחד שישמעו.
פתאום מתרחשים ניסים בחיים. אני משוחדת, אבל יודעת שזה עובד! חזיתי ביותר מידי דוגמאות 🙂
•
בתכ'לס, לשיר זה ממש סטרפטיז נשמתי!
כשאני מעזה להשמיע את קולי אני מתחילה להיפגש עם כל החלקים שבו. כמו שנפגשים עם הגוף הפיזי
(הופכים יותר מודעים אליו, חשים את האיברים והקשר ביניהם ועוד) – כך דרך השירה נפגשים עם הגוף האנרגטי.
בהתחלה אנחנו עוד לא מבינים שהם אחד, שוכנים יחד אחד בתוך השני. מגיל מאד צעיר אנחנו מגלים את החלקים
שלנו ולא את כולם אנחנו אוהבים: הגובה, המשקל, השיער, הפנים, הרגליים, הידיים … יש לזה המון סיבות. משפחה,
חברים, חברה, מסגרות. you name it.
אותו הדבר עם הקול.
הקול ששוכן בתוך הגוף ובוקע ממני מגיב למצב ואז…
חלקים לא אהובים לא עוזרים ולא תומכים בו. חלקים אחרים מנסים לפצות ובעיקר אנחנו משקיעים המון אנרגיה
בנסיון לשלוט בקול שלנו.
שלא יראו, שלא ידעו, שלא יפגעו בנו. מנסים להסתתר ולהתחבא בפנים בתוך הגוף. וזה נורא קשה, כי הגוף והקול
הם הדבר הראשוני שאנו משדרים ושהאחרים קולטים. אי אפשר להסתתר באמת.
אצל בעלי החיים זה קצת שונה כי הם הולכים על ארבע וכל המערכות הפנימיות בגופם מוגנות. ואילו אצלנו ההולכים
על שתיים המערכות הפנימיות חשופות לרווחה.
מלכתחילה באופן פיזיולוגי לגמרי אנחנו פגיעים!
תוסיפו לזה טראומות שונות קטנות כגדולות שלכולנו יש, והגוף ההישרדותי (שמבחינתו פועל עם המון אינטיליגנציה
כדי לשמור עלינו) מקבל שפע סיבות להיסגר פנימה ולא להיות זקוף ופתוח אל העולם.
פעם כשהייתי ילדה-נערה ביישנית ונחבאת אל הכלים…
